דִּין תּוֹרָה לְשׁוֹר
שׁוֹר שֶׁהָרַג אָדָם דִּינוֹ סְקִילָה.
כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא סוֹקְלִים אֶת הַשּׁוֹר אַחֲרֵי שֶׁהָרַג אָדָם, אֶלָּא אִם כֵּן בֵּית דִּין קִבְּלוּ עֵדוּת שֶׁהַשּׁוֹר הָרַג אָדָם, וְאַחַר כָּךְ הֵם פָּסְקוּ שֶׁדִּינוֹ לְהִסָּקֵל.
פַּעַם הָיָה שׁוֹר שֶׁהָרַג אָדָם, וּבֵית הַדִּין קָבַע מוֹעֵד לְדִין שֶׁבּוֹ יִשְׁמְעוּ אֶת הָעֵדֻיּוֹת וְיִפְסְקוּ אֶת דִּינוֹ שֶׁל הַשּׁוֹר. הִגִּיעַ הַיּוֹם הַמְיֹעָד, הָעֵדִים הִגִּיעוּ, קְרוֹבֵי הַנֶּהֱרָג הִגִּיעוּ, גַּם בַּעַל הַשּׁוֹר הִגִּיעַ, אֲבָל הַדַּיָּנִים לֹא יָכְלוּ לִפְתֹּחַ בַּדִּיּוּן, הֵם שָׁאֲלוּ: "הֵיכָן הַשּׁוֹר בְּעַצְמוֹ?".
בַּעַל הַשּׁוֹר הֵשִׁיב: אֲנִי מִצְטַעֵר מְאֹד, אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה הַשּׁוֹר בָּרַח, אֵין לִי מֻשָּׂג הֵיכָן הוּא נִמְצָא.
אָמְרוּ הַדַּיָּנִים: אִם כָּךְ, אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לָדוּן רַק בְּחִיּוּבוֹ שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹר לְשַׁלֵּם כֹּפֶר, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָדוּן אֶת הַשּׁוֹר בְּעַצְמוֹ וְלִקְבֹּעַ שֶׁהוּא חַיָּב סְקִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה הִיא שֶׁבֵּית דִּין אֵינוֹ דָּן אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם, וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲזַ"ל מִן הַפְּסוּקִים שֶׁגַּם אֶת הַשּׁוֹר אֵין דָּנִים שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. זוֹהִי שִׁיטַת חֲכָמִים.
