הטעם שתלה הכתוב טומאת הנגע, בפיו של הכהן
וראהו הכהן וטמא אותו (יג, ג).
תלה הכתוב הטומאה בפה כהן [ולא אמר 'נגע צרעת הוא טמא הוא', אלא כדי שהנגע יהיה טמא צריך שהכהן יאמר שהוא טמא, ויש להבין הטעם], על דרך אומרם ז"ל (שבת קיט:) שני מלאכים מלוים את האדם בליל שבת לביתו וכו', וגם מלאך טוב עונה בעל כרחו וכו' [אם בא לביתו ואינו מוצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטתו מוצעת, מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. הרי שצריך גם את עניית המלאך הטוב והסכמתו על היפך הברכה]. והנה לצד שהכהן הוא המכפר על ישראל מטומאתם ומתחלואיהם [והרי הוא בבחינת מלאך טוב], לזה יצו ה' שיסכים על טומאה זו שקנתה מקומה באיש ההוא [כי אי אפשר שיוחלט הטומאה אלא בהסכמת המלאך הטוב, והוא הכהן שמכפר על בני ישראל מטומאתם], עד שובו לפני ה' ואז יבער ה' ממנו טומאתו [שהרי הנגע בא לצד החטא, כדי שישוב האדם מחטאו].
