תקיעות ותפילה בעת צרה
מצות עשה מן התורה לתקוע בשופר בעת צרה. וכן הוא המנהג בישוב הישן בארץ ישראל כשיש צרה מתפללין, ולפני אמירת י"ג מדות תוקעים תשר"ת, ואז אומרים י"ג מדות, אבל לא נתבאר מהו עיקר החיוב מה"ת.
והנה הרמב"ם ריש הלכות תעניות כתב "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור". והכוונה נראה "לזעוק" היינו בתפלה ועמו "להריע בחצוצרות" (או בשופר) להתעורר לתשובה. ותקיעה זו אין חיובה כשופר דראש השנה דהתם אינו תלוי בתפלה, ואילו מ"ע זו היא להתפלל ולתקוע, ולפי זה נראה פשוט דכשמתאספים בא"י להתפלל בעת צרה ולא תוקעין מבטלין מ"ע זו.
עוד מפורש ברמב"ם שמדרבנן יש להתענות על כל צרה על הציבור עד שירוחמו מן השמים, ואפשר שאם הצרה מסוכן כ"כ עד שצריכים לצום אזי החיוב להתפלל ולהריע, ומסתברא שאם תוקעין בעת צרה לקיים המ"ע, הלוא קי"ל מצוות צריכות כוונה וע"כ ראוי לכוין בתקיעות שמקיים בזה מצות אלקינו שציוה לתקוע בעת צרה, וגם לכוין להוציאם במצוה זו.
ומיהו המג"א בסי' תקע"ו תמה למה לא נהגו בזה, ומבואר בדבריו דאין המנהג לתקוע, ואולם נראה דאין המנהג אלא בחו"ל אבל בא"י אדרבה ראוי לקיים את מנהג הישוב הישן בכל א"י, דכבר כתוב באחרונים דטעם המנהג בחו"ל הוא לפי דבקרא כתיב כי תבואו במלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות אין לנו אלא בארצכם, אבל לא בחו"ל, ונמצא א"כ דבא"י אין שום יסוד לבטל המ"ע, ומצוה להריע בשופר.
ובנשים לא נתבאר אם חייבות, ואף דלא הוי מ"ע שהזמן גרמא, ובעת צרה אף נשים חייבות להתפלל, מ"מ נראה דכיון שהחיוב הוא בציבור דוקא, ונשים לאו בחיובי ציבור כמבואר בזבחים (עח א), ע"כ אין בנשים חיוב להצטרף לציבור, (ופרשת זכור שנהגו הנשים לשמוע, התם קיבלו עלייהו להחמיר כאלו חייבין, אבל מדינא אינן חייבות כיון דהחיוב רק בציבור, ומה"ט השמיט המ"ב חיוב פרשת זכור לנשים).
ודע דלא נתבאר כמה זמן החיוב להריע, ואם הצרה נמשכת בעו"ה כמה ימים או שבועות או חדשים, אי נימא שיש חיוב בכל יום ויום לזעוק ולהריע בשופרות, ולא שמענו ד"ז. ונראה כמו בגשמים שמבואר במשנה בתענית פ"ב דבית דין גזרו על הציבור כפי האפשר להם ימים, ולפעמים שני חמישי ושני, ולפעמים בזמנים מסויימים, גם כאן כשהצרה בתוקף אזי מחייבין ב"ד לצעוק להריע ולצום יותר.
ולפ"ז אמינא דבר חדש, דהנה שיטת הרמב"ם דתפלה כל יום היא מ"ע דאורייתא ולרמב"ן רק דרבנן, אכן בעת צרה נראה דלכ"ע מצוה דאורייתא להתפלל. והנה ידוע דהרבה נשים טרודות בילדים ואינן מתפללות כלל או רק בשבתות, וצ"ל דסמכו על השיטה שהחיוב רק מדרבנן, והואיל ומעיקר הדין אדם הטרוד ולא מכוין פטור, ואפילו בא מן הדרך פטור, י"ל דהואיל ונשים טרודות בצרכי הבית ולא אפשר להן לכוין, סמכו על זה דבכה"ג אין עלייהו גם החיוב דרבנן, (ולהשיטות דתפילה מה"ת חייבות מה"ת לומר איזה בקשה).
ומעתה יש לדון דאי חיוב תפילה בעת צרה הוא מה"ת, הלוא בזמננו בארץ ישראל יש לפעמים עתות צרה רח"ל, מבחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, אזי חייבות בתפלה מה"ת לכ"ע, ותו אי אפשר להן ליפטר. ואפילו לדעת הרמב"ן שתפלה דרבנן יהיו חייבות להתפלל כל יום שבח תחלה והודאה וכלשון הרמב"ם ריש הלכות תפלה ע"ש, ועכ"פ בזמן הזה כשיש פרעות וצרות בארץ ישראל ודאי ראוי לנשים להשתדל להתפלל עכ"פ פעם אחת ביום או בשעת הדחק בלילה, שבעת צרה אי אפשר לסמוך דהחיוב מדרבנן ולא חייבו נשים הטרודות, דהרי חייבין מה"ת בכה"ג. (מיהו אפשר כמ"ש לעיל שלדידן החיוב הנ"ל הוא בציבור דוקא כתקיעות וכן תפלה ואינו בנשים מיהו בספרי מצאתי דנראה שאפילו ביחיד כגון המקשה לילד תוקעין, ואולי הכוונה שציבור יתפללו עבורה ותוקעין, וצ"ב).
