קנה עליה לתורה ומכרה – למי הרווח?!
ובו יבואר א. מי שהחזן לא קרא לו לעלות לתורה, ועלה מעצמו, האם חייב לשלם. ב. הקונה עליה לתורה, האם חל הקנין, וחייב לשלם מכל הקנין, או רק מחמת נדר לצדקה. ג. מכר עליה לתורה והרויח, האם כל הרווח שלו. או צריך לתת לבית הכנסת. ד. האם יש לאדם קנין במצוות שהתורה חייבה, או במצוה שקנה, או כיבדו אותו במצוה. ה. ההבדל בין בעלות על מצוה, ובין נטילת ריווח מהמכירה.
שאלה:
"קניתי עליה בשבת, במאה וחמישים שקלים, כיון שהיה לי ענין אישי מאוד לעלות לתורה. לאחר מכן ביקש ממני אחד המתפללים שאמכור לו את העליה כיון שיש לו יארציט של סבא שלו היום, ואין אף אחד שאומר קדיש, אמרתי לו שאם ישלם לי שלוש מאות שקלים אמכור לו את העליה, אמרתי לעצמי, שבמאה וחמישים שקלים שארויח, אקנה לעצמי ספרים הנחוצים לי ללימוד תורה, וזה יותר חשוב מהעליה, הלה הסכים, ואכן כך עשינו. ביום ראשון בא אלי הגבאי ואמר לי ששמע שמכרתי לו את העליה בשלוש מאות שקלים, וטען שכל הכסף שייך לבית הכנסת, כיון שאני לא בעל הבית על העליות, ואין זה קנין שלי אלא זכות עליה, ואם נתתי למישהו אחר, כל הכסף תמורת העליה שייך לבית הכנסת. האם צודק הגבאי בטענתו"
תשובה:
הרווח הוא של המוכר. וראוי כלפי שמים לתת מקצת מהרווח לבית הכנסת, אבל אין זו חובה ממונית, אלא ראוי לעשות כן כיון שנהנה מהקדש.
ביאור התשובה:
שיטת רבינו תם בעלה לתורה שלא עליה שלו
כתב הרא"ש (חולין פרק ו, סימן ח) בשם רבינו תם, בדין אחד שחטף עליה בקריאת התורה, וז"ל "ולענין קריאת התורה, אם עמד אחר שלא קראו החזן, אף בארץ ישראל [א.ה. דנים קנסות] היה פטור, דבקריאת התורה הכל חייבין, וקריאת החזן אינו אלא כי היכי דלא ליתו לאינצויי, ואפילו אם עמד ישראל במקום הכהן אין לחייבו. ואף על גב דדרשינן (גיטין דף נט ב) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון, אסמכתא בעלמא היא, כמו ליטול מנה יפה ראשון, דאין יכול לגבות בב"ד" עכ"ל. מבואר שלפי רבינו תם מעיקר הדין מי שקנה עליה ואחר חטף חייב לשלם, אבל פטר אותו מטעם אחר, כיון שהכל חייבים בקריאת התורה, וקריאת החזן רק למנוע מריבה, ואפילו קרא בכהן אין זה של כהן, שרק אסמכתא היא.
העולה מזה: לפי רבינו תם מעיקר הדין מי שקנה עליה ואחר חטף חייב לשלם, אבל פטר אותו מטעם אחר, כיון שהכל חייבים בקריאת התורה, וקריאת החזן רק למנוע מריבה, ואפילו קרא בכהן אין זה של כהן, שרק אסמכתא היא
שיטת הרא"ש בדין בעלות על מצוות
אבל הרא"ש שם, חולק על רבינו תם בכל זה. וז"ל "ובלאו הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל, דאף על פי שאמר האב למוהל אחד למול את בנו, לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמיא לכסוי, דאמרה תורה ושפך וכסה, מי ששפך יכסה, וכן האב שחייב למול את בנו, ורצה למולו וקדם אחר חייב. אבל אם אין האב רוצה למולו, כל ישראל חייבין למולו, ובדבור שאמר האב למוהל, לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו" עכ"ל.
הנה מבואר, שמי שזכה במצוה על פי תורה, כגון בכיסוי הדם, או האב למול את בנו, ובא אחר וחטף לו, חייב לשלם לו עבור מצוה זו שחטף ממנו, ונחלקו רבותינו אם האב כיבד אחר למול את בנו, האם זכה האחר במצוה זו בדין, שיטת רבינו תם שכיון שהמצוה שייכת לאב וכיבד אחר, זכה הלה בדין במצוה זו, לפיכך מעיקר הדין היה ראוי לחייב את החוטף ממנו מצוה זו, אלא שמשני טעמים פטור א' שאין דנים היום על קנסות, ב' שכיון ששמע את הברכה לא הפסיד ברכה.
אבל הרא"ש חולק על רבינו תם, וסובר שבדיבור לא זכה במצוה, דדוקא מצוה שהתורה חייבה לעשות, כגון כיסוי הדם או האב למול את בנו, יש לו בעלות על המצוה, ולא במי שכיבד אחר לעשות מצוה שהמכבד היה חייב, לפיכך בלא טעמי הרא"ש פטור, שאין קנין למצוות. וכשיטת הרא"ש פוסק גם המרדכי בחולין סימן תרנו. לפי זה, אם אחד עמד וקרא בתורה עליה שאינה שלו, פטור. לפי רבינו תם מעיקר הדין היה חייב לשלם לו, אבל פטור מטעם שהכל חייבים בקריאת התורה, ולפי הרא"ש והמרדכי פטור כיון שאין קנין למצוות.
העולה מזה: אם אחד עמד וקרא בתורה עליה שאינה שלו, פטור. לפי רבינו תם מעיקר הדין היה חייב לשלם לו, אבל פטור מטעם שהכל חייבים בקריאת התורה, ולפי הרא"ש והמרדכי פטור כיון שאין קנין למצוות.
גדר קנין עליה לתורה לשיטת המהרש"ל
ויש לחקור לשיטת הרא"ש והמרדכי, האם סוברים שאין אפשרות לקנות מצוות, או דוקא כשלא עשו קנין רק כיבדו, בזה בלבד לא קנו את המצוה. והנה המהרש"ל סובר, שאפילו לפי הרא"ש, יש אפשרות לקנות מצוה בזמן הזה, וכל דבריהם אינו אלא בזמן שלא היו רגילים לעשות קנין ורק כבדו בלבד, שכתב על דברי הרא"ש הנ"ל בלשון זה:
וז"ל בים של שלמה (בבא קמא פרק ח סימן ס) "ונראה, דוקא בימיהם, שלא היו קונים המצות. אבל עכשיו, מי שקנה שלישי, או ששי, או שביעי, וקדם חבירו, חייב ליתן לו י' זהובים. היכא שדחף אותו מלענות ברכה על המצוה, או שאמר אותו בנחת, או באיזה עניין שלא היה יכול לענות אמן, ובמקום שקונין סגן, דהיינו בעל סגן קורא למי שירצה, וקרא לראובן, ושמעון קדם ובירך, אפ"ה חייב, אף (ששמעון) [שראובן] לא קנה המצוה. מ"מ מאחר שבעל סגן זכה במצוה, ונתנה לזה, וציוה לש"ץ לקרות אותו בפרהסיא, זוכה באותו מצוה. דכהאי גוונא הלך אחרי המנהג, כמו שמסקינן בסוף איזהו נשך (ב"מ ע"ד ע"א) סיטומא שרושמין על החביות לסימן שקנה אותה, קניין הוא לעניין מי שפרע, ובאתרא דנהגו למקני ביה קני ממש, אלמא דאזלינן בתר מנהג, אפילו במידי דלית ביה זכייה וקניין ממש, ואם כן בנדון זה גם כן מנהג הוא לכולי עלמא, לזכות בו ממש, מה שאין כן בימיהם, שלא היה לשום אדם בו זכיה ממש, אם כן מה שקרא הש"ץ מסתמא לא עדיף, ואין בו זכייה ממש" עכ"ל.
הנה מבואר לפי המהרש"ל, שגם הרא"ש והמרדכי מודים שיש קנין לעליה לתורה והיא קנין ממש, והעליה היא שלו מכח קנין סיטומתא.
העולה מזה: לפי המהרש"ל, גם הרא"ש והמרדכי מודים שיש קנין לעליה לתורה, והיא קנין ממש, והעליה היא שלו מכח קנין סיטומתא.
שיטת הש"ך
אבל הש"ך כתב בחושן משפט (סימן שפב ס"ק ד) וז"ל "ולענין ברכת ספר תורה עיין בהרא"ש ומרדכי שם שכתבו בשם ר"ת דפטור, ומהרש"ל פרק החובל סימן ס כתב, דהאידנא שקונין המצות בדמים אם קנה אחד שלישי או ששי או שביעי וקדמו אחר חייב ליתן לו י' זהובים אי תפס. ואין דבריו מוכרחים" עכ"ל. הנה הש"ך לא חולק ממש על המהרש"ל, אלא שכתב שאין דבריו מוכרחים בביאור שיטת הרא"ש, והיינו שסובר הש"ך שלפי הרא"ש גם קנין לא מהני לקנות מצוות, אלא רק מצוה שהתורה נתנה לו ככיסוי הדם ומילת בנו, אבל להקנות לאחר או לקנות מצוות אין לזה קנין. וכל זה רק בשיטת הרא"ש, אבל דברי רבינו תם ברור מללו שיש קנין למצוות, שהרי רבינו תם פוטר את זה שכיבד למול את בנו רק מטעמים אחרים, ולא מטעם שאין קנין למצוות.
העולה מזה: הש"ך כתב שאין דברי המהרש"ל מוכרחים, וכל זה רק בשיטת הרא"ש, אבל דברי רבינו תם ברור מללו שיש קנין למצוות, שהרי רבינו תם פוטר את זה שכיבד למול את בנו רק מטעמים אחרים, ולא מטעם שאין קנין למצוות.
קנה עליה והריוח למי הרווח
ואם קנה עליה ומכרה והרויח בה, נחלקו בנידון דידן גדולי עולם. דהנה בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור, אורח חיים קמז, ג) כתב בדין אחד שקנה את המצווה לשנה, ומת באמצע השנה, ויורשיו מוכרים את המצוה שנשארה לחצי שנה, וז"ל "ונפקא מינא, שאם המצוה תמכר ביותר ממה שקנאה מורישם, המותר ליורשים" עכ"ל, מבואר שיש לאדם קנין במצוה, ואם מוכרו הרווח לעצמו, אבל מאידך גיסא כתב בעולת תמיד סימן קמד ס"ק ו וז"ל "מי שקנה מצוה לשנה ומת באמצע, חייבים היורשים להטפל במצוה ולשלם להקהל דמי המצוה שקנה מורישיהן או ימכרו המצוה, ומה שיחסר ישלימו להקהל, ואם ימכרו ביותר ממה שמגיע לפי ערך מן היורשים, נראה לי דהריוח של הקהל, כי אין משתכרין בצדקות. ובכנסת הגדולה [שיירי סי' קמז הגהות טור אות ג] לא כתב כן, אלא הריוח ליורשים, ולא נהירא" עכ"ל
והביא דבריהם באליה רבה (קמז, ב) וכתב על דברי העולת תמיד וז"ל "ולענ"ד לא שייך ענין דאין משתכרין להכא, דהתם טעמא כדאיתא (בעשרה יוחסין) [בכתובות קו ע"ב] דבהקדש אין משתכרין משום דאין עניות במקום עשירות, ובצדקות דלמא מתרמי להו עניים וליכא למיתבה ליה, וכל הנך טעמים לא שייכי הכא, וכיון שקנה המצוה לעצמו, ונותן דמי לצדקה הרי היה שלו, וכן מעשים בכל יום שאפילו בעל המצוה עצמו לפעמים מוכרה לאחר כשנצרך לכך ומרויח בה, וכן משמע במגן אברהם סימן ש"ו ס"ק ט"ו" עכ"ל. וכן כתב בפרי מגדים (אורח חיים משבצות זהב סימן קמז ס"ק ד) וז"ל "ורשאי קונה המצות למכור ולהרויח, ועיין מגן אברהם [סימן] ש"ו אות ט"ו" עכ"ל, הנה מבואר שמנהג העולם שהרווח מהמצוה של הקונה, וכן מנהג העולם. וכן פסקו גדולי הפוסקים שיירי כנסת הגדולה, אליה רבה והפרי מגדים.
העולה מזה: הקונה עליה לתורה ומכרה ברווח, לשיירי כנסת הגדולה הרווח למוכר, ולעולת תמיד הרווח להקדש, וכתב האליה רבה שמנהג העולם שהרווח מהמצוה של הקונה, וכן מנהג העולם. וכן פסק הפרי מגדים.
יבאר ההבדל בין קנין מצוות לרווח מצוה
אבל יש לדקדק בזה, דהנה לכאורה שורש המחלוקת, האם יכול אדם להרויח על מצוה שקנה, הוא, האם הוא בעלים על המצוה, והאם חל קנין עליה, דלפי שיטת המהרש"ל שיש קנין למצוה, הרי הקונה בעלים על המצוה והרווח שלו הוא, אבל לפי שיטת הש"ך שאין קנין בעלות על המצוות, והתשלום הוא לצדקה, ואין לקונה בעלות על המצוה, גם הרווח יהיה שייך לבית הכנסת, כי המוכר בעלים על המצוה.
לפי זה יש לתמוה טובא, איך סתמו גדולי האחרונים נגד הש"ך ולא הביאו דבריו.
ונראה לעניות דעתי בזה, דענין רווח מהמצוה שקנה, אינו תלוי בדין קניין למצוות, ואפילו לש"ך שסובר שהחוטף מצוה מחבירו פטור, כי הקונה מצוה אינו בעל על המצוה, מכל מקום מודה הש"ך שאם מכרה, הרווח למוכר, והטעם בזה, דהנה זה פשוט שזה שקנה את המצוה יכול לכבד מישהו אחר תחתיו אפילו לפי הש"ל, שכיון שנדר לצדקה בעבור מצוה זו, יכול לכבד אחר תחתיו, אם כן כאשר אחד מבקש ממנו שיכבד אותו, ויתן לו מתנה אישית עבור כיבוד זה, בודאי מתנה זו היא של קונה המצוה ולא של בית הכנסת, ולכן גם העולת תמיד לא פסק שאין הרווח שלו בגלל שלא קנה את המצוה, אלא מפני שאין משתכרין בצדקות, וכבר דחה באליה רבה סברתו, לפיכך, אפילו לפי ספקו של הש"ך, בודאי הרווח הוא של המוכר כמו שפסק האליה רבה והפרי מגדים, וכתבו שזה הוא מנהג העולם, והוא רוב רובא של הפסוקים ועמודי ההלכה, ואין להרהר אחר זה.
העולה מזה: אפילו לפי הש"ך - שסובר שלפי הרא"ש שמי שקנה עליה לתורה ואחר עלה פטור, כיון שאין קנין למצוה – אם הקונה מכר את המצוה והרויח, הרווח הוא של המוכר ולא של בית הכנסת, כיון שקיבל מתנה אישית מהמוכר עבור זה שכיבדו בעליה.
האם יש לתת רווח קצת להקדש
ובספר ווי העמודים וחשוקיהם (מעשה חושב סימן יט) מהגאון רבי יצחק זיברשטיין שליט"א כתב, וז"ל "ויעוין בחשוקי חמד על מסכת יומא דף לח, א שכתבנו בשם מורי חמי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שמעיקר הדין אין סיבה שהקונה לא יוכל למכור את העליה ולהשתכר כדברי הכנסת הגדולה, שמותר להשתכר, אולם יצטרך להפריש חלק מהריוח לבית הכנסת, שהרי אצלו בבית לא היה יכול למכור, והקונה קנה רק על סמך העליה שיעלה לתורה בבית הכנסת בתוך הקהל הקדוש, נמצא שהריוח נתאפשר גם על ידי בית הכנסת, לכן יפריש להם חלק מהריוח" עכ"ל.
ונראה לעניות דעתי שאין כונת הגרי"ש שהוא חיוב ממש, דכיון שקנה את העליה והיא שלו, מהיכי שחייב לשלם רווח להקדש, ומדוע לא כתבו כן גדולי האחרונים שכתבו שהרווח למוכר, אבל הוא ענין על פי שמים, שכיון שנהנה מהקדש יתן קצת מהרווח להקדש.
העולה מזה: אף על פי שיכול אדם למכור עליה והרווח שלו, מכל מקום, ראוי כלפי שמים לתת מקצת מהרווח להקדש, כיון שעל ידי ההקדש נהנה.
