סיכה להעביר הזוהמה בתשעה באב
שאלה:
הנה ביום כיפור נרסר לסוך את הגוף אף בכדי להעביר את הזוהמה, האם בתשעה גם אסרו או רק לסוך לתענוג נאסר, אבל בכדי להעביר את הלכלוך מותר.
תשובה:
נחלקו האחרונים בדין סיכה בתשעה באב, אם מותר לסוך כדי להעביר הזוהמה. שלגבי יום הכיפורים נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תריד סעי' א) שסיכה אסורה אפילו אם כוונתו להעביר הזוהמה, ורק לחולה או למי שיש חטטין בראשו מותר לסוך ביום הכיפורים. ואילו לגבי תענית ציבור נפסק (או"ח סי' תקעה סעי' ג) שאף שאסור בסיכה, מותר לסוך על מנת להעביר הזוהמה. וכן הדין באבל (שולחן ערוך יו"ד סי' שפא סעי' ב), שלהעביר הזוהמה מותר לסוך.
והנה, בהלכות תשעה באב סתם המחבר ולא פירש אם מותר לסוך כדי להעביר הזוהמה. וכך כתב (או"ח סי' תקנד סעי' טו): 'סיכה, אינה אסורה אלא של תענוג, אבל מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש'. התחיל בסיכה של תענוג שאסורה, וסיים ביש לו חטטין בראשו שמותר לסוך, ולא פירש מה הדין בסיכה להעביר הזוהמה, אם אסורה כיום הכיפורים או מותרת כתענית ציבור.
אמנם מצאנו שנחלקו הפוסקים בזה. במטה יהודה (שם ס"ק יא) כתב, שאסור לסוך אפילו להעברת הזוהמה, וראיה ממה שאמרו בפסחים (נד, ב) 'אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר', הרי שלכל שאר דברים שוים הם, ומכיון שביום הכיפורים אסור לסוך כדי להעביר הזוהמא, הוא הדין בתשעה באב.
מאידך, בביאור הלכה (שם ד"ה סיכה) הביא שמפורש בברייתא בירושלמי (תענית פ"א ה"ו) שמותר לסוך להעביר הזוהמה בתשעה באב, ואין לדחות ברייתא מפורשת בירושלמי מכח דקדוק שיש לנו בבבלי. והוסיף שדקדוק זה כלל אינו ראיה, שיש לומר שהכלל האמור בברייתא בפסחים 'אין בין תשעה באב ליום הכיפורים', נאמר רק לגבי שיעור הרחיצה והסיכה שאסורים בתשעה באב, ובאה הברייתא ללמדנו שהאיסור הוא כמו ביום הכיפורים שאסור אפילו להושיט אצבעו במים, אבל משאר דברים שאסורים בתשעה באב וביום הכיפורים לא דיברה הברייתא, ואפשר שיש סוג של רחיצה או סיכה שלא נאסרו כלל בתשעה באב, כגון שאינה לתענוג אלא להעביר הזוהמה.
ומסיים הביאור הלכה שמשמע כדעתו בגמרא תענית (ל, א) שמדמה תשעה באב לאבל, וכיון שאבל מותר בסיכה שהיא להעביר הזוהמה, הוא הדין לתשעה באב.
ברם לכאורה דברי הביאור הלכה קשים, שמאחר שאמרו שתשעה באב כיום הכיפורים, מאין הרגלים לחלק בין סוגי רחיצה וסיכה.
ואולי דעתו היא, שכל איסורי תשעה באב אינם אלא משום אבילות ולא משום תענית, אלא שהחמירו בו יותר משאר אבילות ועשאוהו כדיני יום הכיפורים, משום שהוא אבילות ציבור, וכמו שכתב הריטב"א (תענית יג, ב). ומאחר שאין סיבת האיסור בתשעה באב שוה לסיבת האיסור ביום הכיפורים, יש לנו לומר שהברייתא לא באה להשוות את דיניו ממש ליום הכיפורים, אלא באה לומר רק שעיקרי האיסורים דומים ליום הכיפורים, כגון עצם איסור רחיצה שאסורה אפילו במקצת הגוף כיום הכיפורים. אבל לעולם יש פרטים שלא אסרום בתשעה באב, ולא החמירו בהם באבילות של ציבור יותר מבאבילות של יחיד. ולכן מובן מה שסיכה להעביר הזוהמה מותרת בתשעה באב.
אבל המטה יהודה סבר שבתשעה באב אסרו העינויים גם משום תענית לבד מדיני אבלות, ובדיני תענית עשאוהו תענית חמורה כיום הכיפורים ולא כשאר תענית ציבור. ולכן הוכיח שאסור לסוך כדי להעביר הזוהמא ממה שהגמרא מדמה דיני תשעה באב ליום הכיפורים, שכל פרטי הדינים הנוהגים ביום הכיפורים נוהגים בתשעה באב, ואין שום סברא לחלק ביניהם, וממילא אסור גם לסוך להעביר הזוהמה בתשעה באב כמו ביום הכיפורים.
לפי זה גם מה שמביא הביאור הלכה בסוף דבריו מהגמרא בתענית, שתשעה באב דינו כאבל, ולמד מזה שאבל מותר לסוך להעביר הזוהמה, לא קשה על המטה יהודה. שכן בתשעה באב יש דינים נוספים שהם מדיני תענית, ולא רק מצד אבילות, ומצד דין תענית נובעת החומרא בסיכה שאינה של תענוג.
