מנהג הנשים ששמות ידיהן על עיניהן מיד אחרי הדה"נ ואינן נהנות מאור הנרות
שאלה:
נהגו נשות ישראל הכשרות, שתיכף אחרי הדלקת הנרות הן משימות ידיהן על עיניהן ומברכות על הדלקת הנר, ולאחר הברכה מסירות את הידים מן העינים ונהנות מאור הנרות, והטעם בכל זה כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתו ולכן לא תהנה מן הנרות עד לאחר הברכה. אמנם אשה שאינה מסירה הידים מעיניה תיכף לאחר הברכה ולפעמים רק אחרי זמן רב, ובאותו הזמן היא מעתירה ומתפללת על עצמה ועל בני משפחתה כמנהג הנשים, האם חשיב הפסק בין הברכה להנאת האור.
תשובה:
אין לחוש בזה לברכה לבטלה, מכיון שמה שמתפללת ומתחננת באותה שעה לא חשיב הפסק.
הרחבה הדברים:
דהנה עיקר חיוב הדלקת נרות בערב ש"ק הוא או משום שלום בית או משום כבוד שבת, וא"כ אין חיוב ההדלקה על הנאת האור תיכף ומיד אחר ההדלקה ובאמת אז עדיין לא צריכה לאור כי יש עדיין אור היום ושרגא בטיהרא מאי אהני, וכן אם נהנים מן הנרות במשך הלילה לא חשיב ברכה לבטלה, ולכן גם אם לא נהנית מאור הנרות מיד אחר הברכה לא איכפת לן ולא חשיב הפסק.
אלא דיש לדון בסברא זו דסוף סוף אנו רואים שתיקנו לכסות העינים קודם הברכה כדי שלא ליהנות מאור הנרות קודם הברכה, ומשמע דתיכף אחר הברכה צריכה להנות. זה אינו, כי מה שמסירים את הידים מן העינים כדי להנות מהאור הוא רק בשביל שתהיה הנאה מן האור אבל מנין לנו לומר שההנאה צריכה להיות תיכף אחר הברכה, ואדרבה אנו רואים שמי שמדליק בביתו והולך למקום אחר צריך שיקפיד שכשיחזור לביתו יוכל להנות מאור הנרות שהדליק ותו לא מידי.
ועוד יש לומר והוא פשוט, דאפילו אי נימא שיש חיוב ליהנות מהאור תיכף ומיד אחר הברכה, מ"מ כל זמן שעומדת ומתפללת על יד הנרות כיון שעדיין עסוקה באותה מצוה שמבקשת שיהיו לה בנים מאירים בתורה כמובא בחז"ל (שבת כג, ב) דהרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים ולכך לא מיקרי הפסק, וכמו שמובא בתוס' (פסחים קג, ב ד"ה רב אשי) לגבי אמירת הגדה של פסח בין קידוש לסעודה דכיון שעסוקים באותו ענין לא מיקרי הפסק.
