מחותן מתי יחדש את הבגד החדש, בשבועות, או למחרת בחופה
שאלה:
ראובן מחתן את בנו מיד לאחר חג השבועות, והנה ראובן כבר קנה את כל הבגדים לצורך החתונה, ושואל מתי עדיף ללבוש את הבגדים החדשים, ברגל, או בחתונה?
תשובה:
כתב הבאר היטב (אבהע"ז סימן סה סק"ב) כבוד לחתן וכלה, עדיף מכבוד הרגל, ונפקא מינה שאם יש לו איזה מלבוש חדש ללבוש בחופה, ופגע בו הרגל קודם החופה, לא ילבשנו ברגל, אלא יניחנו עד יום החופה, וצ"ע למה חשיבותה גדולה כל כך, והיא יתירה מכבוד יום טוב, הרי החופה אינה אלא מצוה שבין אדם לחבירו?
ובפתחי תשובה (שם סק"ג) הקשה על הבאר היטב, מה דהביא הבאר היטב (או"ח סימן צ ס"ק יא) בשם תשובת רדב"ז שתפוס שהשר נתן לו רשות יום אחד להתפלל עם הצבור במנין, איזה יום שירצה, יתפלל אותו יום תיכף, ולא יחמיץ המצוה להמתין על יום כיפור או פורים. וא"כ גם הכא ילביש מיד את הבגד ברגל ולא ימתין, ונשאר בצ"ע. והערך שי (אבהע"ז) תירץ על פי מה שכתב הרא"ש בכתובות (פ"א סימן ה) וז"ל: וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב דיום א' של שמחת חתן הוי דאורייתא, דכתיב (שיר ג) 'ביום חתונתו וביום שמחת לבו' אלמא דשמחת לבו ביום ראשון יש לו סמך מן התורה. וחיוב שמחה ביום טוב הוא רק דרבנן, דמ"ש 'ושמחת בחגך' היינו בקרבנות חגיגה, ומבואר בשו"ע או"ח (סימן תקצה) דספק של תורה דוחה ודאי דרבנן, וא"כ הכא דשמחת וכבוד חתן בחופתו יום ראשון מן התורה, לכן אף דמשהה הבגד עד אז, וספק יחיה, אז דוחה שמחת הרגל של עכשיו, אף דהוא ודאי.
עוד נראה שהטעם שצריך ללבוש את הבגד בחופה ולא ברגל, על פי מה שכתב החות יאיר (סימן רה) ששאלו צורבא מרבנן חריף ובקי ומתמיד, היודע נגן בכמה מיני כלי זמר, אם הרשות בידו לנגן בכינור לפני חתן וכלה, או נימא דאסור לו לבזות עצמו מפני כבוד תורתו, ואף שחכם שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל בזיונו לא הותר, ולכן אולי אסור לו להתבזות ולנגן לפני החתן וכלה? והשיב החות יאיר, נחלקו הרמב"ם והרא"ש אם מותר לחכם להתבזות כדי להשיב אבידה, ואפילו לדברי הרא"ש הסובר שאסור לחכם להתבזות כדי להשיב אבידה, יהיה מותר בחתן וכלה, והטעם דלא אסר הרא"ש אלא בדבר מצוה שהוא בין אדם לחברו..., משא"כ במצות שבין אדם למקום ברוך הוא... אין בו משום ביזוי בכבוד זקנה, ותורה, וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה', אף שאינה מצות עשה ממש, רק גמילות חסדים שילפינן מ"והלכת בדרכיו", הרי זה משובח, ותבא עליו ברכה, עיין שם שהאריך.
וכך הוא לשון הרמב"ם (פ"ח מהלכות לולב הט"ו) וז"ל: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב', וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר 'אל תתהדר לפני מלך', וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר 'ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני', ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר 'והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה''. [וזכיתי לראות בעיני את מרן החזון איש זצ"ל מפזז ומכרכר לפני חתן בן עליה, בן ראש ישיבה].
לפי זה ששמחת חתן נחשבת למצוה שבין אדם למקום, מובן למה יש להשאיר את הבגד החשוב עד יום החופה כי היא מצוה שבין אדם למקום, וברכתה המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין. ומצאנו בסידור יעב"ץ בתפילת ערבית לשבת, וז"ל: בשבת מתפללין שבע דוגמת חתן ביום חתונתו שמתברך שבע ברכות. וכתבו המפרשים כי לענין זה גם כן הוצרכו רבותינו ז"ל לתקן שלש נוסחי תפילות שונות זו מזו ולא מטבע אחד לכולן, כדרך שעשו בחול ויו"ט, מפני ששבת נקראת כלה, והקב"ה נקרא חתן, תקנו אתה קדשת ע"ש הקדושין שנותן החתן לכלה, אח"כ ישמח משה ע"ש שמחת החתן בכלה, אח"כ מוסף ע"ש תוספת כתובה שמוסיף, אי נמי ע"ש הקרבנות שמקריבין כעין סעודת חתונה, אחר זה אתה אחד, ע"ש שמתייחד החתן עם הכלה, עכ"ל. הוי לפנינו גדולת חתן וכלה שהשי"ת מדמה את אהבתו לישראל לדוגמת החתן והכלה. יעו"ש.
