לווה תפוח רקוב ומחזיר תפוח טוב כדי לא לבייש המלוה
שאלה:
לוה משכינו חמשה תפוחים, וכשחתך את התפוחים גילה ששנים מהם רקובים לגמרי ואינם ראוים לאכילה כלל. כשבא להחזיר לשכינו את ההלואה רצה להחזיר לו חמשה תפוחים, כי לא רוצה לבייש את המלוה ולומר לו שהתפוחים שלו רקובים לגמרי. אך הוא מסתפק אם יש בזה חשש רבית, כי בעצם קיבל רק שלושה תפוחים טובים, והוא מחזיר חמשה.
מעשה דומה קרה במי שקיבל הלואה מחבירו בסך 2,000 דולר, וכשרצה להשתמש בכסף גילה שאחד מן השטרות מזוייף. הוא מתבייש לומר למלוה שהיה שטר מזוייף בין השטרות, והוא מעדיף להחזיר לו את כל ה- 2,000 דולר, ושאלתו בפיו האם מותר לו לעשות כן או שיש בזה איסור רבית.
תשובה:
במעשה שלוה תפוחים וקיבל תפוחים רקובים, אם כל התפוחים שלוה היו רקובים באופן שאינם ראויים לאכילה כלל – פשוט שמותר לו להחזיר במקומם תפוחים טובים, מפני שלא הייתה כאן כלל הלואה, שהרי לא קיבל שום דבר השווה כסף.
כשחלק מן התפוחים היו טובים ורק שנים היו רקובים, שבאופן כזה יש כאן הלואה של התפוחים הטובים – גם יהא מותר לו להחזיר את כל כמות התפוחים, כאשר כוונתו הוא רק כדי לא לבייש את המלוה, על ידי שיודיע לו שנתן לו תפוחים רקובים[1].
בקיבל שטר מזוייף, אם לוה רק שטר אחד והוא היה מזוייף או שכל הכסף שקיבל היה מזוייף – מותר לו לתת למלוה שטרות טובים, שהרי אין כאן הלואה כלל.
במקרה ושטר בין השטרות היה מזוייף ושאר השטרות היו טובים, שיש כאן הלואה – אסור לו להחזיר שטרות טובים במקום המזויפים שקיבל, כי במקרה כזה גם אם יודיע למלוה שהיה שטר מזוייף, אין בזה בושה למלוה, שהרי לא הוא זייף את השטר, והבושה היא של הלוה שהוא קיבל הלואה, ומתבייש שבמקום לפרוע החוב, הוא מספר סיפורים שהשטר מזוייף.
אמנם אם הסיבה שרוצה לשלם היא מפני שחושש שהמלוה לא יאמין לו שהיה מזוייף, והוא אינו רוצה ליכנס עמו בדין ודברים, עם ויכוחים וראיות על כך – מותר לו לשלם בחזרה את כל הדולרים.
סברת הדברים:
יש איסור ללוה להוסיף למלוה איזה דבר יותר ממה שקיבל[2]. על כן יש לדון במקרים אלו שהלוה מחזיר למלוה יותר ממה שהוא קיבל, האם יש בזה איסור רבית.
הנה בציורים שכל מה שהלוה קיבל היה מקולקל או מזוייף, באופן שאינם שוים כלום, נמצא שאין כאן הלואה כלל, ובעצם הלוה פטור לגמרי מלהחזיר לו, ופשוט שמותר ליתן את כל הכמות.
באופן שחלק ממה שקיבל היה טוב ורק חלק היה מקולקל, רקוב או מזוייף, בכהאי גוונא יש כאן הלואה, ואם יחזיר ככל הכמות שקיבל, לכאורה יש בזה איסור רבית, שהוא קיבל שלושה תפוחים הראויים לאכילה ומחזיר חמשה.
ומעשה שהיה והרה"ג רבי שמאי גראס שליט"א הורה להתיר להחזיר חמשה תפוחים כשאחד התפוחים שקיבל היה רקוב[3]. וכתב דנראה שאין כאן חשש רבית, כיון שמה שהוא מחזיר לו פרי שטוב יותר מהפרי ששאל אינו בשביל שהשאיל לו פרי, אלא בשביל שאינו רוצה לצערו ולביישו ולומר לו שהפרי היה רקוב, וכיון שכל הכוונה במה שמוסיף הוא כדי לא לביישו או לצערו, אין חשש רבית וכו'.
ולכאורה יש לשאול, הרי איתא בראשונים [הרמב"ן והריטב"א] דאם לוותה אשה ככר מחברתה, ומחמת שהיא מתביישת לדקדק את המחיר המדויק, לכן היא תחזיר יותר אף אם יעלה המחיר, והוא אסור אף שעושה כן מפני הבושה[4]. הרי מבואר שאין להתיר איסור רבית מחמת בושה. ואם כן היאך הותר בנידון דידן להחזיר יותר תפוחים מחמת הבושה.
אולם יש לחלק בין הדברים, דכשנתבונן בדבר נבחין ששתי סוגי בושה הן, האשה שלותה ככר מחבירתה, היא מתביישת בעצמה לעשות חשבון על יוקר החטים מפני שהיא תיראה כצרת עין, זו בושה שלה, שהיא לווה ומנצלת חברתה, ואחר כך עוד עושה ענין וחשבון על דברים קטנים, ובבושה כזו אין היתר להחזיר יותר.
מה שאין כן בנידון דידן, אין הלוה מתבייש בעצמו על שמדקדק בקטנות כמה לוה, אלא הוא אינו רוצה לבייש את המלוה, שלא נוח לאדם לשמוע שהוא נתן פירות רקובים לשכינו, ובושה כזו אינה נובעת מתוך הכרת הטוב עבור ההלואה שקיבל מהמלוה, אלא היא רגישות לרעהו והימנעות מלבייש את חבירו, וגם אם לא הלוה לו כלל, לא היה מבייש חבירו לומר לו שהדברים אצלו בבית רקובים, ולכן יש להתיר ללוה להחזיר למלוה את כל כמות התפוחים שקיבל, אף שמחזיר יותר ממה שקיבל.
על פי כלל זה, יש להבחין בכל מקרה שהלוה רוצה להחזיר יותר מחמת בושה ואי נעימות, בשל מי האי נעימות והבושה, אם זו רגישות שלא לבייש את המלוה, אז יהיה מותר לו להחזיר יותר או שמא הלוה לא נעים לו ומתבייש להחזיר במדויק, אז אין לו שום היתר להחזיר יותר, וכדברי הראשונים.
מעתה יש לחלק, בין המעשה של התפוחים למעשה של הדולרים, דאף שההוראה הייתה להתיר החזרת תפוח טוב במקום הרקוב שקיבל, נראה דאין להתיר להחזיר שטר טוב תחת שטר מזוייף. כי אין פוגע ומבייש את האדם אם אומרים לו שהשטר שיצא מתחת ידו היה מזוייף, שהרי אין כאן חשד שידו במעל ושהוא זייף ח"ו את השטר, רק שקבלו ממאן דהו בתור שטר טוב, וכך העבירו הלאה כשטר טוב. והבושה היא של הלוה שלא נעים לו שבמקום לפרוע, ולהכיר לו טובה על שהלווהו, הוא מספר סיפורים ומהרהר על עצם ההלואה וכדו', ולכן יהיה אסור לו להחזיר שטר טוב תחת השטר המזוייף.
כשאינו רוצה ליכנס לדין ודברים
אמנם כל זה כאשר מדובר שאם הלוה יאמר למלוה שהיה שטר מזוייף, המלוה יאמין לו, אלא שלא נעים ללוה לעשות מזה עסק. אך כאשר נראה שהמלוה לא יאמין לו, ועל ידי טענתו יתחיל ויכוח אם היה מזוייף או לא, והלוה אינו רוצה להיכנס לויכוחים, ולטענות ומענות, והוא מעדיף לשלם יותר ממה שקיבל, בזה נראה שהדין שונה.
כפי מצאנו בשו"ע[5] 'דעביד איניש דזבין דינה', שהמחזיק בקרקע ובא אחד לערער עליו שהקרקע שייך לו, ושהמוכר [שמכר הקרקע למחזיק] גזל את הקרקע ממנו, ובא המחזיק ומביא עדים שהמערער ביקש ממנו מקודם שהוא יקנה עבורו את הקרקע [והוא לא רצה, וקנה את הקרקע לעצמו], אין זו ראיה שאין הקרקע שלו, שאם היא שלו לא היה מבקש שיקנוהו עבורו, והטעם, משום דעביד איניש דזבין דינה, והעדיף לשלם ולא ליכנס איתו לדין.
הרי שאדם מוכן להוציא כסף ולא ליכנס לדין ודברים עם חבירו. ואף ששם מדובר שרוצה לחסוך מעצמו לדון בדין תורה, נראה שהוא הדין ברוצה לחסוך מצב של אי אימון וראיות וויכוחים, וכלשון הבית יוסף שם[6].
ולכן גם בפרעון החוב מותר לאדם לשלם יותר ממה שלוה, עבור שאינו רוצה ליכנס לדין ודברים עם המלוה, אם חייב לו או לא, ואם הוא דובר אמת או לא, ולכן בכהאי גוונא מותר לו לשלם בחזרה את כל הדולרים, אף שחלק היה מזוייף.
וכמובן מדובר באדם כזה שבטבעו אינו רוצה לריב עם חבירו עבור ויכוחים כאלו. אבל אדם שרב עם כל אחד, ואף מה שחייב אינו מקפיד לפרוע עד שלא מכריחים אותו, ובלית ברירה פורע, וכאן כיון שקיבל הלואה, הוא היה מוכן לשלם למלוה גם פעם נוספת, וגם עבור שטר מזויף, רק משום שהלוה לו, באדם כזה אין היתר זה, כיון שמוסיף ופורע לו מה שאינו מחוייב רק משום שהלוה לו, בזה לכאורה אין לו היתר זה, כי הוא נותן לו רק משום הלואה.
__________________
[1] אך אם אין כוונתו למנוע בושה מהמלוה אלא כוונתו שלא לבייש את עצמו, שהוא מתבייש לעשות עסק מתפוח רקוב. בהרגשתו, הוא קיבל טובה מהמלוה, ובמקום להחזיר את ההלואה בפשיטות, הוא הולך לעשות מזה עסק, ורוצה להחזיר פחות וכו'. כלומר הבושה היא של הלוה ולא של המלוה, בכהאי גוונא כתבנו בספר התשובות (ח"א שאלה נא) שיש להסתפק בדבר, ולמעשה נראה להחמיר בזה.
נמצא שיש ג' חילוקי דינים בדבר; באופן שאין שום בושה למלוה, וכל כוונת הלוה הוא שלא לבייש את עצמו, כגון בדולרים מזוייפים, יש איסור להחזיר יותר. ובאופן שכל כוונת הלוה הוא כדי לא לבייש את המלוה, אז הוא מותר, כמו בציור התפוחים הרקובים כאן. ובציור שהוא גם בושה למלוה אך כוונת הלוה הוא לא לבייש את עצמו, בזה כתבנו שיש להסתפק, משום שסוף סוף יש גם בושה למלוה בכך, ואין ללוה לבייש את המלוה.
[2] עי' סימן קס ס''ה.
[3] עלון עלים לתרופה, פרשת שמות תשפ"ג.
[4] דקתני במתני' בפרק איזהו נשך (ב"מ עה.) וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחבירתה עד שתעשינה דמים שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית.
ומקשה הרמב"ן בחידושיו (שבת קמח: ד"ה הא דאקשינן ומובא גם בריטב"א שם ד"ה הא דקתני) מדוע אוסר הלל להלוות ככר לחבירתה, הא לא סיכמו ביניהן שתחזיר לה ככר כמו שקבלה, ואם כן במקרה ויוקרו החיטים, אז תחזיר לה ככר במידה קטנה כשווי הככר שקבלה. [כלומר, הלל אוסר את הלואת הככר משום איסור סאה בסאה, שחז"ל אסרו להלוות סאה בסאה מחשש שמא בינתיים יוקרו החטים והסאה שמחזיר הלוה יהיה שווה יותר מהסאה שקיבל, אך זה רק כשסוכם ביניהם שתחזיר את אותה כמות שקבלה, [או שיש אומדנא שזו כוונתם], וכלשון 'סאה בסאה' שלוה סאה על מנת לפרוע סאה, אבל אם לוה סאה סתם, אם יוקרו החטים יוכל להחזיר כפי דמיו, ואין כאן איסור סאה בסאה].
ומתרצים הרמב"ן והריטב"א, כי מפני שהוא דבר מועט חוששין שמא לא תשמע לנו, ואף אם יתייקר תחזיר ככר, כי מתביישת לדקדק ולשום שיעור היוקר, שלא תיראה כצרת עין.
הרי לנו שאין להתיר איסור רבית מחמת בושה, דאף שמה שהאשה תחזיר ככר השוה יותר ממה שקבלה, הוא משום שמתביישת, מכל מקום הוא אסור.
ואף שלהלכה לא פוסקים כהלל, כמבואר בגמ' (ב"מ עה.) וברמ"א (סי' קסב ס"א), מכל מקום אין זה מטעם שמתירים להחזיר יותר מפני הבושה, אלא שיש היתר בסאה בסאה אם התוספת שע"י היוקר הוא רק דבר מועט.
[5] חו"מ סימן קמו סי"ח.
[6] שמבאר את הדין על פי פירוש ר"ח, שאף על פי שהיא שלו, אינו יכול להוציאה בלא מריבות ודינים, וקונה אותם הדינים והמריבות באותם דמים. הרי שמבאר הטעם שרוצה לחסוך מריבות ודינים, ואין טעם לחלק בין בדין תורה או שלא בדין תורה.
