חולה השומע ספירת העומר מחבירו האם צריך לעמוד
שאלה.
כתב המשנ"ב (סימן תפט סק"ה) שנחלקו האחרונים אם יכול להוציא חבירו בספירת העומר, אי אמרינן בזה שומע כעונה, או שמא בספירת העומר יש מצוה על כל אחד ואחד לספור בעצמו. ומסתבר שחולה שאינו יכול לדבר, לפחות ישמע מאחר, לצאת את ידי הפוסקים שיוצאים, אך יש להסתפק על הא דכתב השו"ע (שם ס"א) שצריך לספור מעומד. האם גם היוצאים ידי חובתם בשמיעה צריכים לעמוד, או שמא יכולים לישב אפילו לכתחילה?
תשובה.
בספר בית הלוי על התורה (סוף הקונטרס לחנוכה) כתב מה שאמר חכם אחד דכהן אחד יכול לומר ברכת כהנים, ושארי הכהנים ישמעו, אם היה מקום לומר כן היינו מרויחים בזה לפרש לשון המשנה במגילה דף כד ע"א המפטיר בנביא הוא פורס על שמע, והוא עובר לפני התיבה, והוא נושא את כפיו, דלא ידענו פירושה של המשנה בפשיטות, דהא כל כהן נושא את כפיו, ולפי זה ניחא דהוא יאמר את כל הפסוקים להוציא את כל הכהנים, ולא נהירא, דברכת כהנים צריך קול רם כמבואר בסוטה (דף לח ע"א) ובזה לא שייך שומע כעונה.
וכתב הקהלות יעקב (ברכות סימן יא) ונראה דדעת הבית הלוי בענין שומע כעונה הוא, שעצם השמיעה נחשבת כעונה, ויוצא ידי חובתו בשמיעה, ולפי זה אכתי ליכא בשמיעה זו קול רם. אבל אם נפרש ענין שומע כעונה, דקריאת ואמירת חברו פוטרתו, הרי שפיר איכא קול רם של חבירו, ומעשה חבירו מועלת לפטור אותו.
אכן החזו"א (קמא סימן ז) כתב כסברא השניה, שהקריאה של חבירו פוטרתו, והביא לזה ראיה, מהא דשומע קריאת המגילה יצא, והרי בעינן דוקא קריאה מתוך הספר, ואם השמיעה הוא כאחד מעניני הדיבור, והשמיעה עצמה היא קריאתה, הרי אין זו קריאה מתוך הספר אלא בעל פה, אלא על כרחך דמעשה חבירו מהני בשבילו, וחבירו הא קורא מתוך הכתב.
ובחקירה הזאת נסתפק הצפנת פענח (פ"ב מהלכות גירושין הט"ז) אם שומע כעונה הוא רק לענין הדין, או שהוי כעונה ממש, ולפי זה כתב (בהשמטות) שלפי הסברא הראשונה אתי שפי המנהג שלנו שאנו אומרים עשרת בני המן כל אחד בפני עצמו, ואין יוצאין בהקורא, משום דהא מבואר במגילה דף טז ע"ב דצריך לאמרן בנשימה אחת, ובזה לא שייך לצאת על ידי אחת, ואתי גם שפיר למה אנו כותבים אותו באותיות גדולות, אף על פי שאינם במסורת, דהא מבואר בתוס' בברכות (דף מו ע"ב ד"ה והטוב) דהיכא דכל הקהל אומרים בקול רם צריך לכתוב גדול.
ולכאורה שאלתנו קשורה לחקירה זו, דאם נאמר כהבית הלוי ששומע כעונה הרי זה נחשב כאילו הוא לבדו מברך, צריך השומע לעמוד, אך אם נאמר כדברי החזו"א, דאמירת חבירו פוטרתו, לא צריך לעמוד, דכשם שקריאת חבירו מתוך המגילה נחשבת כאילו הוא קרא מתוך המגילה, כך גם עמידת חבירו נחשבת כאילו הוא עומד.
והנה הביאור הלכה (סימן תפט ד"ה ומצוה) כתב שנחלקו הראשונים אי אמרינן שומע כעונה בספירת העומר, והביא דברי הרי"ץ גיאות שמשמע מדבריו שיוצאים, מדקאמר הרי"ץ גיאות וז"ל: אנו קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה, מדכתיב 'מהחל חרמש בקמה', שאין ת"ל 'בקמה' ללמדך שבקומה ובעמידה, ובמוצאי שבת שאומרים לאחר תפלת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין, נהגו הראשונים לברך ש"ץ מעומד, וכל הקהל עונין אמן בכוונה, שלא להטריח הצבור לחזור ולעמוד, עכ"ל. הרי שמבואר דאם יוצא ברכת העומר מחברו, אינו חייב לעמוד.
אך צ"ע מהא דכתב המחצית השקל והביאו השער הציון (סימן תרץ סק"א) דגם השומעים הברכה של מגילה צריכים לעמוד, כיון דיוצאים ע"י שמיעה, משום דשומע כעונה, והוה כאילו הוא מברך, ולכן צריך השומע לעמוד כמו המברך מצד הדין.
כמו כן כתב הרמ"א (סימן קכד ס"ד) שכל העם יעמדו כשחוזר הש"ץ התפלה, וכתב המשנ"ב (סק"כ) שטעמם כיון שמכוונים ושומעים מש"ץ שומע כעונה, וכאילו מתפללין בעצמם דמיא, הרי משמע ששומע כעונה הוה כאילו הוא עצמו אומר, ולכן צריך גם כן לעמוד, וא"כ למה בספירת העומר אין צריכים השומעים לעמוד. ואולי יש לדחות דשאני תפלה דיסודה הוא עמידה לפני המלך, ואין סתירה מזה לספירת העומר שאין צריך לעמוד. אלא שהערוך השלחן (סימן תפט ס"ד) כתב וז"ל: וצריך לספור מעומד, ועיקר הטעם מבואר בזוהר תצוה, משום דהספירה ענין גדול כתפלת שמו"ע ולכן צריך מעומד, יעו"ש, אם כן כשם שבתפילה השומעים מהש"ץ צריכים לעמוד. הכי נמי גם בספירת העומר צריך לעמוד.
למעשה:
ונראה שבעניננו לכתחילה יעמדו, אך אם זה קשה להם, יכולים לסמוך על הרי"ץ גיאות ולישב. ועוד שכתב המשנ"ב (סימן תפט סק"ו) שבדיעבד אפילו אם ספר מיושב יצא.
