העשיר הופתע לגלות שבמדרשייה לנוער מתקרב לומדים שלושים בחורים בלבד
שאלה:
מעשה בגביר נכבד מחו"ל, שנדבה רוחו לפתוח מדרשייה לנוער מתקרב באחת מערי ארצינו, רצונו היה לאסוף בחורים רחוקים מתורה ולקרבן לתורה על ידי הלימוד במדרשייה. פנה העשיר אל פעיל קירוב ירא שמים שנתברך בכושר שכנוע, ואמר לו על כל בחור שתצליח לאסוף מן הרחוב ולהביאו למדרשייה אתן לך אלף שקל. לאחר שיירשם הבחור ויימנה על לומדי המדרשייה, תפנה אל השליח שלי בארץ, והוא יתן לך את הסכום.
בחלוף כחצי שנה מפתיחת המדרשייה, רכז הרישום שכאמור הוצק חן בשפתותיו, הגיש לשליח רשימה של שישים בחורים, ועל כל בחור קיבל משליחו של העשיר אלף שקלים.
ביום מן הימים הגיע העשיר הנדיב לארץ, וביקש לבקר במדרשיית הנוער, נכנס אחר כבוד להיכל המדרשייה והופתע לגלות שנוכחים במקום רק מחצית ממניין הלומדים, דהיינו שלושים נערים בלבד, ותמה בפני הרכז: "והיכן השלושים הנוספים? ", והוא השיב לו: "היו כאן שישים נרשמים, אך לא כולם 'שרדו', מחצית מהנערים חזרו לסורן, זה אחר שבוע וזה לאחר חודש". "אם כן למה רימיתני" התרעם העשיר, "כיצד הצהרת על שישים, הרי לא היתה כוונתי לכל סתם בחור שיעבור פה לביקור של יום או יומיים, אלא לנרשם שילמד בדרך קבע במדרשייה לכל הפחות לפרק זמן ממושך". הפעיל השיב לעומתו: "וכי לימוד תורה של כמה ימים ושבועות או שמירת שבת אחת, קלה היא בעינך? אנו עשינו את שלנו ומה שלבסוף חזרו הנערים לסורם אינו נוגע לפעולות הנדרשות מעמנו". - עם מי הצדק?
תשובה:
בעל מפעל התשובה הגדול ביותר בעולם היה אברהם אבינו ע"ה עמודו של עולם, שהיה עומד וקורא בקול גדול לכל העולם, להודיעם שיש שם אלו - ה אחד לכל העולם, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, וכיון שהיו העם מתקבצים אליו ושואלים לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות (רמב"ם פ"א מהלכות ע"ז), וכפי שמעידה עליו התורה (בראשית יב ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן" וית נפשתא דשעבידו לאוריתא (תרגום אונקלוס), ומבאר רש"י את הלשון אשר עשו, שהכניסם תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום.
ומעניין לגלות את דברי המדרש (הובא במשך חכמה בראשית כא לג) שכל אותן הגרים שהכניס אברהם אבינו תחת כנפי השכינה, כולם חזרו לסורן. ונשאלת אפוא השאלה, מדוע התורה הקדושה וחז"ל הקדושים מבליטים כל כך סיפור הקירוב העצום של אברהם אבינו, הלוא לכאורה התוצאה הסופית היתה שמכל אותם בעלי תשובה לא נותר כלום?
משיב על כך מרן ראש הישיבה זצ"ל בספרו אילת השחר (פרשת לך לך): יהודי שעמל ויגע כדי להשיב אדם בתשובה, ולבסוף בעל התשובה חזר לסורו, ועכשיו מצטער המקרב, ואומר לשוא יגעתי אין שום ריוח בעמלי. חלילה לו מלומר זאת, כי הוא עשה מה שמוטל עליו לעשות, ומה שלבסוף ההוא חזר בו, אין זה מעניינו, וכפי שמוסרים בשם רבי ישראל מסלנט, האדם צריך להשתדל ולעשות את המוטל עליו, אך התוצאה והתועלת מפעולותיו אינה עניינו, אלא שאם מצליח לבסוף שכרו גדול יותר.
והוסיף מרן ראש הישיבה: שמעתי שבאו למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל וסיפרו לו על מוסד שעסק בלימוד לתלמידים קשים, שלבסוף הלומדים שם התקלקלו רח"ל, תגובת הגרי"ז היתה הרי בזמן שלמדו הם קראו קריאת שמע שמרו שבת למדו תורה וכו', אז בוודאי שיש בזה ריוח.
ולאור הדברים היה נראה שגם בשאלתנו שצודקים דברי רכז הרישום משתי סיבות, א. משום שאכן זכה להביא נערים רחוקים למדרשייה לזמן מה, ובזמן זה שמרו תורה ומצוות ברמה מסוימת, והגם שהדבר לא החזיק מעמד זמן רב, מכל מקום כבר למדנו שאף בזה יש רווח ותועלת.
ב. הרכז לא התחייב לשמור על הנערים לבל יעזבו את המדרשייה, אלא רק לרשמם למדרשייה, והרי עשה את כל המוטל עליו וכידוע אין זה פשוט כלל לשאוב נער מהרחוב ולרשמו למדרשיית קירוב.
ולענין מעשה בשאלה זו, השיב מרן זצ"ל כדלהלן: לו יצוייר שהיו הנערים חוזרים לסורן כעבור עשרה חודשים, האם גם אז היה תובע העשיר את הכסף בחזרה? בוודאי שלא, אם כן גם לאחר כמה שבועות אינו יכול לתבוע, כי זה אותו דבר, שהרי למשך זמן זה הוא הציל אותם, ומה שאחר כך ברחו זה לא נוגע אליו. הגע עצמך אם ראובן הציל את שמעון שעמד לטבוע בים אלא שלמחרת שמעון חזר לים וטבע רח"ל, וכי הצלתו של ראובן אתמול לא נחשבת להצלה?! והוא הדין לענייננו.
ויש להוסיף על כך את דברי הגמרא בחגיגה דף ה ע"ב רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא, חלש דעתיה קרי אנפשיה שחק לרעהו אהיה וגו', אמר ליה רבי יוחנן במטותא מינך לא תעניש להו רבנן, נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו, אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה, יעו"ש, הרי שכאשר יש שאיפות ללמוד, יש מעלה עצומה גם בלימוד של יום אחד בשנה, ואם כן גם בעניננו כשבאו המתקרבים ליום אחד עם שאיפות להתקרב יותר בוודאי שיש זה מעלה גדולה מאוד.
לסיכום: אין הרכז צריך להשיב את הכסף שקיבל.
