המתפללים חיפשו בס"ת את קריאת ראש חודש ולא מצאו
שאלה:
מעשה שהיה בראובן, שזכה לאשת חיל יראת ה', ולקראת יום נישואיו ה - 30, החליט להודות באופן מיוחד לה' יתברך, על ידי כתיבת ספר תורה מהודר, והכנסתו לבית הכנסת בתהלוכה רבתי, ברוב פאר והדר.
ראובן פנה לסופר סת"ם, והתנה עמו על השלמת כתיבת הס"ת עד לתאריך בו יחול יום נישואיו - ט"ו באב.
הסופר הזדרז בכתיבת הספר, ומידי פעם מזמין הספר היה מתקשר, מתעניין בהתקדמות הכתיבה ומאיץ בסופר לסיים את המלאכה לקראת היום המיועד.
מספר שבועות לפני יום התהלוכה, החליט הסופר לעשות מעשה שלא יעשה, עד אותו יום הוא הגיע רק לאמצע חומש במדבר [עד לסוף פרשת קורח], וחשב לעצמו - אם אמשיך לכתוב כסדר, אזי לא אסיים את הספר בזמן, ולכן אדלג לחומש דברים, ואסיים את כל דברים, ולאחר מכן אחבר את חומש דברים לחצי חומש במדבר, באופן שהספר יראה כמושלם, ולאחר התהלוכה אשב בניחותא לכתוב את הפרשיות החסרות.
ובכן, יום ט"ו באב הגיע. ספר התורה הוכנס בתהלוכה מרשימה ביותר, בליווי תזמורת חופה ולפידים. כל המשתתפים שמחו בשמחת התורה, והודו ושבחו לה' יתברך. לאחר מכן נערכה סעודה רבת משתתפים, ובסיכומו של דבר השקעתו האדירה של ראובן בהפקת התהלוכה והסעודה, הסתכמה בכארבעים אלף שקלים.
דבר אחד הסופר שכח, ש"סוף דבר הכל נשמע", ומפרש התרגום: סופה של כל עבירה שנעשית בסתר - להתפרסם ברבים. והנה בהגיע יום ראש חודש אלול, בבית הכנסת של ראובן החליטו לקרוא את קריאת ראש חודש בספר התורה החדש והמהודר שהוכנס זה עתה לבית הכנסת.
גללו לאחור את הספר לפרשת פינחס, אך להפתעתם הרבה, לא הצליחו למצוא כלל את הפרשה, גללו קדימה ואחורה שוב ושוב, עד שהתבררה להם התרמית הגדולה ונגלה קלונו של הסופר ברבים.
ראובן מיהר להתקשר לסופר בחמת זעם, "איך רימתני?! "הסופר התנצל: "לא יכולתי לעמוד בדרישתך הנחרצת לסיים בדיוק במועד הקרוב של יום הנישואין. אך הנה אני כבר עומד לתפור את הפרשיות החסרות והספר תורה יהפוך כעת למושלם".
"איני תובע אותך כלל על השבת דמי הכתיבה, הגיב ראובן, אבל אני כן תובע לשלם לי את מלוא הוצאות הפקת התהלוכה והסעודה, וזאת משום שעתה התברר שלא היתה זו 'הכנסת ספר תורה', אלא 'הכנסת חומשים', ועל כך בוודאי שלא התכוונתי לערוך תהלוכה וסעודה כה מפוארת".
הסופר המשיך להצטדק ולטעון שטקס הכנסת הספר לא היה לבטלה.
עם מי הדין?
תשובה:
נראה לטעון, שעיקר עניינה של תהלוכת הכנסת ס"ת וסעודת המצוה, הוא לחלוק כבוד לתורה, ומאחר וגם במקרה שלפנינו בוודאי היה 'כבוד התורה' בתהלוכה ובסעודה, ממילא ראובן לא יוכל להוציא ממון מהסופר [המוחזק בכספו].
ואמנם בדרך כלל המעמד המרשים נעשה ל'גומרה' של מצות כתיבת הס"ת, וכאן המצוה לא הושלמה, מכל מקום המטרה העיקרית - 'כבוד התורה' - הושגה, ואשר על כן המזמין לא יוכל להוציא ממון מהסופר. והגם שהכבוד היה קצת מוטעה, כי לא רקדו עם 'ספר תורה' אלא עם 'חומשים', בכל זאת הציבור כולו היה בטוח שהמדובר בספר תורה, וכולם חלקו כבוד לתורה, ולכן גם יזכו עבור כך לשכר מושלם.
נוסיף לספר: מנהיג עדה חשוב עשה לעצמו מנהג של קבע לשלוח למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל סלסלת פירות משובחים בתור "ביכורים" לחג השבועות. שהרי כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים (כתובות דף קה ע"ב).
כתב לו מרן הגרי"ש מכתב תודה: "מנחת הביכורים אשר שלח כבוד תורתו הגיעה לידי. ואמרתי, כשם שהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל היה אומר: 'אלו המכבדים אותי וקמים לפני, למרות שהם טועים בי, בדין הוא שיקבלו שכר באופן מושלם, שהרי מחשבתם וכוונתם רצויה'. אף אני אומר שיחשב להדרת גאונו כאילו הקריב ביכורים מבלי לגרוע דבר" (קובץ תשובות ח"א סימן קס).
ומעשה נוסף: ישבתי פעם בבית מורי ורבי הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, ולפתע נכנסה אחותו, שהיתה צעירה ממנו, ובידה היו עוגות שאפתה עבור אחיה, "הבאתי לאחי ראש הישיבה, מאפים משובחים, כמנחת ביכורים לתלמיד חכם". רבינו, האח הגדול, מיד עמד לכבוד אחותו מלוא קומתו. כשיצאה האחות, שאלתי את רבינו: "מה פשר העמידה לפני האחות הצעירה?"
והשיב לי: "המביא תקרובת לתלמידי חכמים נחשב כמקריב ביכורים, ושנינו בביכורים (פ"ג מ"ג) שיש חיוב עמידה מפני 'מביאי ביכורים', ולכן קמתי בפניה. ואומנם אחותי טועה בכך שמחשיבה אותי כתלמיד חכם, בכל זאת מאחר וכך היא חושבת, צריכים לקום לכבודה".
כעין זה נאמר בענייננו - כולם חלקו כבוד רב לתורה, כך שמטרת התהלוכה והסעודה הושגה, ולכן ראובן אינו יכול להוציא ממון מהסופר.
כל זה באשר לתביעת ראובן. אומנם, בית הדין צריך לקנוס את הסופר הפושע, בכך שהכשיל רבים שבירכו על הספר תורה החסר ברכות לבטלה. [יצויין, שגם ראובן המזמין פשע קצת בכך שדחק ולחץ על הסופר להשלים את הכתיבה תוך זמן קצר, דווקא בתאריך יום נישואיו].
לסיכום:
הסופר פטור מתשלום הוצאות תהלוכת וסעודת הכנסת הספר תורה.
