האם יש איסור להפסיק עד שיבלע 'כזית' לאחר 'המוציא'?
שאלה:
האם יש איסור להפסיק בשיחה עד שיבלע 'כזית' לאחר 'המוציא'?
תשובה:
ידועה הדעה שהאוכל פת ומברך המוציא, לא ישיח עד אחר שיגמור לאכול כזית פת. וצריך לדעת מי הם הסוברים כך, ומה הטעם לדין זה.
כתב המחבר סי' קסז (סעיף ו) ולא ישיח בין ברכה לאכילה. והוסיף המגן אברהם (סקט"ז) בשם השל"ה וז"ל, ולא יסיח עד שיבלע הפרוסה עכ"ל. וכתב המחצית השקל שכיון ששיעור פרוסת המוציא: היינו כזית פת, וכמו שכתב המג"א (שם סק"ז) נמצא שאין להשיח עד שיבלע שיעור כזית פת, דהיינו שיעור הפרוסה.
וכן כתב העולת תמיד (שם סקי"א) בשם השל"ה שאין לדבר עד שיאכל כזית פת. וכן הבאר היטב (סק"ט) כתב בשם השל"ה והמג"א, שאין להשיח עד שיאכל כזית פת.
אך הנה האליה רבה (סק"ז) כתב שלא מצא כן כלל בדברי השל"ה שצריך ליזהר שלא לדבר קודם שאכל כזית. והעתיקו הפרי מגדים (א"א סי' קסז סקט"ז) להלכה.
דעת השו"ע הרב והמשנ"ב
וכן בשו"ע הרב לא העתיק כלל דין זה שצריך לאכול כזית קודם המוציא, ועל כרחך שלדעתו אין לחוש על זה.
וכן נוטה דעת המשנ"ב (שם סקל"ה) לפסוק כדעת האליה רבה שאין צריך להחמיר בזה, אלא שכתב שטוב לחוש לדעת המחצית השקל שצריך לאכול כזית קודם שמפסיק בדיבור.
אבל בקיצור שולחן ערוך (סימן מא סעיף ה) כתב, שיש ליזהר לאכול כזית בלי הפסק שיחה ביניהם.
לשון השל"ה שנחלקו עליו האחרונים
וכדי להיכנס לתוך הענין נציע לשון השל"ה (שער האותיות, קדושת האכילה, בהג"ה) ומה שיש לפרש לשונו. וז"ל, הכניס פרוסת הבציעה לתוך פיו ולועסו, אינו רשאי לדבר עד שיטעום החיך האוכל ויבלענו. כי קודם לזה עדיין נקרא הפסק כשמדבר, שהרי עדיין נקרא קודם אכילה, עכ"ל.
ורואין בלשון השל"ה שכתב דבריו לענין אחד שהכניס פרוסת הבציעה לתוך פיו, ולכן הורה שאסור לדבר עד שיבלע, אבל יש לומר שאף לדעתו אין צריך לבלוע כל הפרוסה כולו, ודי בזה שבולע מעט מהפרוסה וכיון שבלע מעט מותר לדבר.
וכן באופן שלא הכניס כל הפרוסה לתוך פיו ובלעו, מותר לדבר אף כשלא אכל עדיין שיעור כזית.
ולזה נתכוין האליה רבה שלא מצא מפורש בדברי השל"ה שאסור להשיח קודם שאכל כזית.
כשאין אוכל כזית פת אינו פוטר הברכה של שאר מאכלים
אך הנה מצינו להנודע ביהודה שכתב בהגהותיו בדגול מרבבה שם, שיש ליזהר לאכול כזית תיכף אחר ברכת המוציא.
וכתב הטעם לזה, שאם אין אוכל כזית פת מיד אחר ברכת המוציא, יש לחוש שאין הפת יכול לפטור
הברכה משאר מאכלים שאוכל בתוך הסעודה. וז"ל, עיקר ברכת המוציא קאי על מה שאוכל תיכף לברכה וכו', איכא למימר שאם אכל בשעת המוציא פחות מכזית, אין אכילה זו חשובה שיגרר אחריו מה שיאכל אחר כך לפטרו מן הברכה, עכ"ל.
לכתחילה אין קפידא בשיחה שאין בה היסח הדעת
ובאשל אברהם בוטשאטש שם, העתיק דברי הנודע ביהודה, וכתב וז"ל, אך כשאין נקל כל כך לאכול כזית קודם שיחה, נראה שאין קפידא כל כך בזה. וגם לכתחילה אין קפידא בשיחה שאין בה היסח הדעת מאכילה, עכ"ל. והיינו שאף לכתחילה אין לחוש רק כששח ומסיח דעתו מסעודה, אבל שיחה מועטת של כמה תיבות אין לחוש.
אך הנה בשלחן הטהור קאמרנא (סי' קעז סעיף א) חושש לסברת הנודע ביהודה, והוסיף עוד שלכתחילה יש ליזהר שלא להפסיק בשיחה עד אחר שיאכל פת בשיעור כביצה. וז"ל שם, צריך ליזהר שיאכל תיכף כביצה פת ויפטור כל התבשילין, ועכ"פ לא פחות מכזית, דאם לא כן אוכל את התבשילין בלא ברכה. וכן נהג הגאון מורינו רבי יעקב לובערבוים מליסא [בעל החוות דעת זצ"ל] שלא הפסיק עד שאכל כביצה פת, עכ"ל.
