בענין משחת שיניים חלבית
שאלה:
במשחת שיניים חדשה שיש בה מרכיבים חלביים מה דינה לענין הרחקה בין השימוש בה לאכילת בשר.
תשובה:
במה ששאל במשחת שיניים חדשה שיש בה מרכיבים חלביים מה דינה לענין הרחקה בין השימוש בה לאכילת בשר.
הנה לא פירש כבו' בשאלתו, אם כונתו האם צריך להמתין שש שעות בין אכילת בשר לצחצוח שיניים במשחה זו, או אם צריך להמתין כמחצית השעה בין הצחצוח לאכילת בשר, ואענה על שתי השאלות.
נראה דאין צריך להמתין שש שעות לאחר אכילת בשר לשימוש במשחה זו אלא מותר לצחצח שיניים במשחה זו מיד לאחר אכילת בשר. דהנה שני טעמים יש לכל עיקר דין המתנת שש שעות וכמבואר בבית יוסף בט"ז ובש"ך ריש סימן פ"ט, משום שטעם הבשר נשאר בפה שש שעות אחר האכילה, ומשום בשר הנשאר בין השיניים. והפוסקים כתבו דיש בכל אחד משני הטעמים להקל ולהחמיר, דבדבר שאין לועסים אותו אין חשש שבשר נשאר בין השיניים, ובדבר שאין בולעים אותו אין הטעם נמשך אף ע"י לעיסה. והפוסקים כתבו שיש להחמיר כשני הטעמים, וכ"ז מבואר שם ברי"ס פ"ט.
אמנם נראה פשוט דאין איסור אלא לאכול גבינה עד שש שעות לאכילת הבשר וכלשון הטושו"ע. אבל משחת שיניים אין אוכלים אותה ואינה ראויה למאכל כלל וגם אין בולעים אותה וגרע משלא כדרך אכילה, ואף שיש בה טעם ערב אין זה אלא למגע הלשון והחיך, אבל פשוט שאין בה טעם מאכל כלל, ומשו"כ נראה פשוט שאין זה בכלל התקנה להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת גבינה או שתייתה.
ולגבי המתנה לאחר השימוש במשחה הנ"ל עד אכילת בשר קילא טפי, דאין זה אלא מנהג בעלמא שלא הובא בשו"ע וברמ"א שם וגם המג"א בסימן תצ"ד סק"ו כתב דבקינוח והדחה סגי, וכ"ה במשנ"ב שם ס"ק ט"ז ולא הביאו כלל מנהג להמתין ורק בגבינה קשה הביא הרמ"א שי"א שצריך להמתין עי"ש. וכל חומרא זו להמתין זמן מסויים בין גבינה לבשר מקורה במנחת יעקב כלל ע"ו סק"ה, ודי לן להמתין בין אכילת גבינה ושתיית חלב, אבל במשחת שיניים הנ"ל שאינה ראויה למאכל, וגם לא ידענו אם מורגש בו טעם חלב ושמא מרכיבי החלב אין בהם כדי נתינת טעם ובטלים ברוב. ונראה עוד פשוט דלא שייך אחשביה במשחת שיניים כיון שאינו עומד לאכילה ואין המשתמש בו מתכוין לשם הנאת אכילה כלל. כל זה פשוט וברור לענ"ד.
*
והנה בכל עיקר ענין טעימת מאכ"א ללא בליעה נחלקו הפוסקים דמחד גיסא מבואר בשו"ע או"ח סימן תקס"ז ס"א דמותר לטעום ולפלוט בתענית ציבור דלא אסרו מטעמת, ומאידך נחלקו הט"ז והש"ך לגבי מאכלות אסורות. הט"ז ביו"ד סימן צ"ח ס"ב כתב דמותר לטעום מאכ"א והוכיח כן מהא דמטעמת, וממה דמבואר ביו"ד סימן מ"ב ס"ג דמותר לטעום כבד קודם צלייתו אם יש בו מרה עי"ש. אך הש"ך בסימן מ"ב סק"ד כתב דלא הקילו אלא בכבד משום דעפ"י רוב יש בו מרה וממילא אין איסור בטעימתו כיון שהוא מר.
ובשו"ת צמח צדק סימן צ"א כתב דבאיסור דרבנן אין אסור אלא באכילה גמורה ולא בטעימה דהוי כעין גזירה לגזירה, אבל באיסור דאורייתא גם הטעימה אסורה ודבריו מובאים בגליון מהרש"א ביו"ד סימן צ"ח עי"ש. אמנם לדעת הנודע ביהודה תניינא יו"ד סימן נ"ב (והובא בפ"ת שם סק"א) לא התיר הצ"צ אלא בבורית שטעמו פגום, אך בפרי מגדים שם (סימן צ"ה מש"ז ס"ק ט"ו) נראה דס"ל דבכל איסור דרבנן הקיל עי"ש.
וחידוש כתב שם הפמ"ג בסימן צ"ה ובסימן צ"ח לחלק בין טעימה בלשון שמותרת לטעימה בחיך שאסורה והבין כך את דברי הט"ז עי"ש.
ומ"מ בני"ד דהמשחת שיניים פגום ואינו ראוי למאכל ומדובר באיסור דרבנן שהוא קל משאר איסורי דרבנן דאין כאן אלא חשש והרחקה באיסור בשר בחלב, וגם אין כאן שום כונת טעימה כלל וכל כונתו רק לנקות ולצחצח שיניו נראה פשוט דיש להקל בזה.
ושוב ראיתי בדעת קדושים (והביאו בדעת תורה יו"ד סימן פ"ט ס"א) שהתיר להדיח ולשפשף פיו בחלב לאחר אכילת בשר וכתב דאף שנהגו להחמיר במטעמת בשפשוף שאינו משום טעימה אלא מעין רפואה יש להקל, ושמחתי שכיונתי לדעתו הגדולה. ובאמת הדברים ק"ו דאם הדע"ק והדע"ת הקילו להדיח ולשפשף בחלב ממש על אף שהוא ראוי לשתיה ק"ו ב"ב של ק"ו דיש להקל במשחת שיניים שיש בה תערובת חלבית שאינה אלא תערובת ואינה ראויה לאכילה כלל.
