ביקש מאחד להראות לו איך לחנות וטעה והזיק
הנידון:
"רציתי לחנות את הרכב, וביקשתי ממישהו שיעזור לי, וינחה אותי איך להכנס, אלא שהלה בטעות אמר לי לסובב יותר מדי, ופגעתי ברכב אחר, האם הלה חייב לשלם על הנזק שגרם לי, או שאני חייב לשלם, או שגם אני פטור, כיון שהייתי אנוס לגמרי".
תשובה:
המנחה פטור, כיון שלא קיבל אחריות, והנהג חייב כי אדם המזיק חייב גם בשוגג ובאונס.
ביאור התשובה:
צדדי הספק
בתחלה נבאר צדדי הספק. האם המנחה אינו אלא גרמא בלבד, וגרמא בנזיקין פטור. או שהוא דינא דגרמי, שהרי סומך עליו, ולפי מה שאומר, הוא עושה.
המנחה פטור שאינו דומה למראה דינר לשולחני
והנה בסימן רסב הארכנו בדין מראה דינר לשולחני, ומבואר שם, שאם אומר לו שסומך עליו, אפילו רואה בחינם חייב השולחני, ואפילו לא אמר לו בפירוש שסומך עליו, אבל יש אומדנא דמוכח שסומך עליו חייב השולחני, ולכאורה לפי זה גם בנידון דידן, אפילו שהוא בחינם, אבל יש אומדנא דמוכח שסומך עליו חייב.
אבל באמת אינו דומה לשולחני כלל וכלל, דשולחני הוא בעל מקצוע, ואפשר לסמוך עליו, אבל סתם אדם שמבקש ממנו טובה שינחה אותו, הוא אינו בעל מקצוע ואינו מומחה לזה, אלא שהנהג סמך עליו מעצמו, ואין זו סיבה לחייב את המנחה בגלל שהלה סמך עליו, כי מצוי מאוד לטעות בהנחיה, ולכן גם אינו דומה למה שכתב הגאון רבי יעקב וויל (שו"ת מהר"י וויל, סימן פ) באחד ששאל את חבירו, האם פלוני עשיר, ואפשר להלוות לו ולהיות בטוח שיפרע את החוב, ואמר שאפשר להלוות לו ולהיות בטוח במעותיו. והתברר שהטעהו, שחייב לשלם. והביאו הרמ"א להלכה, וז"ל בחושן משפט (קכט, ב) "אמר להם בשעת מתן מעות: הלוהו ואני ערב, נשתעבד הערב ואינו צריך קנין. הגה: ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו (מהרי"ו סימן פ')" עכ"ל.
דהתם מדובר בידיעה בלבד ושייך לומר שסומך עליו, אבל הנחיה של חניה היא חוש טבעי, שיש כאלה שלוקים בזה, או שלא ידועים להנחות טוב, לכן לא שייך כלל לחייב מי שהנחה בטעות.
העולה מזה: המנחה נהג והטעהו בטעות פטור, כיון שאינו דומה למראה דינר לשולחני ואמר לו שסומך עליו דחייב, דשולחני הוא בעל מקצוע, ואפשר לסמוך עליו, אבל סתם אדם שמבקש ממנו טובה שינחה אותו, הוא אינו בעל מקצוע ואינו מומחה לזה, אלא שהנהג סמך עליו מעצמו, ואין זו סיבה לחייב את המנחה בגלל שהלה סמך עליו, כי מצוי מאוד לטעות בהנחיה, וגם אינו דומה למי שסמך על חבירו שיכול להלוות לפלוני, והתברר שטעה, דחייב, דהתם מדובר בידיעה בלבד, ושייך לומר שסומך עליו, אבל הנחיה של חניה היא חוש טבעי, שיש כאלה שלוקים בזה, או שלא ידועים להנחות טוב, לכן לא שייך כלל לחייב מי שהנחה בטעות.
הנהג חייב כדין אדם המזיק
כמו כן הנהג חייב לשלם על הנזק, דאדם המזיק חייב גם באונס. ואף על פי שיש פוסקים שבאונס גמור, אדם המזיק פטור, כאן בודאי אינו אונס גמור, שזה שהוא סמך על אחד אינו עושה אותו אונס גמור, וכי כל אדם מומחה להנחות בדיוק איך לחנות, לפיכך לא הוי אונס גמור וחייב לשלם.
העולה מזה: נהג שביקש מאחד שינחהו איך לחנות, והטעהו, חייב הנהג, ואין זה אונס גמור, שיש אומרים שפטור, שזה שהוא סמך על אחד אינו עושה אותו אונס גמור, וכי כל אדם מומחה להנחות בדיוק איך לחנות, לפיכך לא הוי אונס גמור.
