בדין גוי קבלן שיפוצים - עושק וטעות גוי
ובו יבואר: א. באיזה גוי אמרו שטעותו מותרת. ב. האם עושק גוי מותר מהתורה, ומה ההבדל בין גזל לעושק. ג. באיזה אופן טעות גוי מותרת. ד. איסור להטעות גוי במקח וממכר. ה. האם יש איסור הלנת שכר בגוי. ו. ההנהגה הראויה בטעות גוי, והחזר טעות לגוי – קידוש ה'.
הנידון:
"עשיתי שיפוץ בביתי, ושכרתי קבלן גוי לעשות את השיפוץ, נשארתי חייב לקבלן שתים עשרה אלף שקלים. הוא סיים את עבודתו ולא בא לבקשם, אני מניח שטעה בחשבון. נפשי בשאלתי, האם חובתי לשלם לו, או כיון שטעות גוי מותרת, אני לא חייב לשלם לו. על הצד שאני לא חייב לשלם לו, אבקש לדעת, אם הגוי ישאל האם עשיתי חשבון והכל שולם, האם מותר לומר לו שאני לא יודע, או לומר בפירוש, שהכל שולם.
תשובה:
הרבה פוסקים סוברים שגויים ששומרים ז' מצוות בני נח, טעותן אסורה. ויש אומרים שאפילו אינם שומרים ממש כל ז' מצוות בני נח, אבל הם בני תרבות יש איסור להטעותן, וחייב לשלם להם שכרן. אבל אפילו בגוי שמותר להטעותו, אסור להטעות אלא אם טעה בעצמו, לכן אם הקבלן שאל אם הכל שולם, אסור לשקר לו. אבל אם שכח ולא שאל, לכאורה הוא טעות גוי המותרת. אבל מכל מקום גם בזה נראה שחייב להחזיר לו מחשש גזל, והלנת שכר כמבואר בפנים, ועוד שיש בזה קידוש ה'.
ביאור התשובה:
גוי שומר ז' מצוות בני נח
מבואר בבבא קמא (קיג, ב) דטעות גוי מותרת, ולהלן יבואר דין זה, האם ומתי ובאיזה אופן היא מותרת, אבל ראוי להקדים מה שכתב בספר חסידים (סימן שנח) "נכרי הזריז בשבע מצות שנצטוו לבני נח, הזהר מטעותן, שטעותן אסור, ותשיב לו אבידה ואל תזלזלהו אלא תכבדיהו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה". עכ"ל, והעתיק את דבריו להלכה הכנסת הגדולה, שכתב בהגהות טור חושן משפט (סימן שמח) "אם הגוי מקיים ז' מצוות בני נח טעותו אסור. ספר חסידים סימן שנ"ח" עכ"ל. וכן פסק המאירי בבבא קמא שם, ורבי מאיר אריק במנחת פתים (חושן משפט רסו, א), והארכתי בזה בסימן קנג, וכל דברינו דלהלן, הן אך ורק על גוי שאינו שומר ז' מצוות בני נח, דטעותן מותרת.
העולה מזה: גוי שומר ז' מצוות בני נח, אסור להטעותו, ודינו לעניין ממון כישראל, וכל דברינו דלהלן בגוי שאינו שומר ז' מצוות בני נח.
שיטת הרמב"ם והמחבר
כתב הרמב"ם (גזלה ואבדה א, ב) "ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר" עכ"ל. הנה מסתימת לשון הרמב"ם משמע שעושק גוי אסור כגזל, ולהלן מבאר הרמב"ם מה הוא עושק וז"ל "(גזלה ואבדה א, ד) איזה הוא עושק, זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו, כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו, כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון או שכירות, והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, ועל זה נאמר (ויקרא יט, יג, דברים כד, יד לא תעשק את רעך)" עכ"ל, והמחבר העתיק לשון הרמב"ם להלכה בחושן משפט סימן שנט סעיף א וסעיף ח.
וכתב הכסף משנה (גזלה ואבדה א, ב) וז"ל "אפילו עכו"ם כו'. יש לתמוה על זה שכתב שאסור לעשקו, דהא קרא, לא תעשוק את רעך כתיב, דמשמע לאפוקי עובד כוכבים. ועוד קשה, דאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל (קיג, ב) דהפקעת הלואתו מותר, ועושק היינו הפקעת הלואתו כמו שכתב רבינו בסמוך אי זהו עושק וכו', כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות. ויש לומר, שרבינו סובר כדפירש רש"י, הפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חלול השם, כגון היכא דטען ליה ליורש, נתתיו לאביך ומת, דלא ידע העכו"ם בהדיא דקא משקר, וגם התוס' כתבו שם, אף על גב דטעות העכו"ם מותר, אסור להטעות העכו"ם כשהוא יודע שגוזל ועושה עצמו כלא יודע. ודייק רבינו לכתוב אסור לגזלו או לעשקו, ולא כתב שעובר עליו בלא תעשה לומר, שאין איסור זה מן התורה" עכ"ל.
העולה מדבר הכסף משנה, שלא אסרה תורה אלא גזל הגוי בלבד, דהיינו שנוטל מהגוי ממונו שלא ברצונו, או שגונב ממונו של הגוי, אבל כל ממון שבא ליד הישראל מהגוי ברצונו, כגון הלוואה, או שכירות, או פקדון וכדו', ותובעו הגוי ואינו רוצה לתת לו, אפילו שהגוי יודע שחייב לו, אינו אסור מהתורה, דלא אסרה תורה אלא גזל הגוי בלבד, ולא למנוע מלהשיב לו ממון שבא לישראל מהגוי ברצונו. אבל מכל מקום, חכמים אסרו לעשות כן מפני חילול ה', לכן דקדק הרמב"ם לחזור על דבריו ולכתוב "אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר", דהיינו שאין זה המשך למה שכתב שיש לאו מהתורה, אלא איסור בלבד. אבל אם הגוי אינו יודע שחייב לו, אין איסור שלא לתת לו ממונו, דטעות גוי מותרת, ורק באופן זה אמרו שטעות גוי מותרת.
העולה מזה: שיטת הרמב"ם על פי ביאור הבית יוסף - הנוטל ממון הגוי שלא ברצונו, כגזול וגונב, אסור מהתורה. ואם ממון הגוי בא לידו ברצון הגוי, כגון הלוואה שכירות וכדו', אין איסור מהתורה לעכב את הממון, אפילו הגוי יודע זאת. אבל חכמים אסרו לעשות כן מפני חילול ה'. ואם הגוי אינו יודע שחייב לו, אין איסור שלא לתת לו ממונו, דטעות גוי מותרת.
שיטת שלחן ערוך הרב
ועל פי זה יתבאר לך, שמה שכתב בשולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות גזלה וגנבה סעיף ד), הכל הולך לפי שיטת הכסף משנה, שז"ל "אסור לעשוק את חבירו אפילו כל שהוא, שנאמר לא תעשוק את רעך, ואיזהו עושק זה הבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים, כגון שיש לחבירו בידו הלואה או שכירות ואינו רוצה לשלם, (או שמדחהו בלך ושוב לך ושוב), ולאו זה אינו אלא בישראל, אבל לא בנכרי שנאמר רעך. והוא שאין חילול השם בדבר כגון שלוה מנכרי ומת הנכרי רשאי לכחש לבנו שאינו יודע בבירור שהוא משקר, אבל כשהנכרי יודע שהוא משקר, אסור לכחש לו שום דבר מפני חילול השם". עכ"ל הנה מבואר בדבריו שאין איסור עושק מהתורה לנכרי, ויש איסור מדרבנן באופן שיודע שמטעהו, ואם אינו יודע מותר להטעותו.
העולה מזה: שיטת שלחן ערוך הרב, כשיטת הרמב"ם על פי הבית יוסף הנ"ל.
האם מותר להטעות גוי
כתב הרמ"א (חושן משפט שמח, ב) וז"ל "טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם (טור ס"ג). ויש אומרים דאסור להטעותו, אלא אם טעה מעצמו, שרי. (מרדכי פרק הגוזל בתרא)" עכ"ל. הנה מבואר דאם הגוי טועה מעצמו, אין צריך להחזיר לו טעותו, אבל אם הגוי אינו טועה מעצמו, נחלקו האם מותר להטעותו, ולפי כללי הפסק, לכאורה היה ראוי לפסוק שמותר להטעותו, שהיא הדעה הראשונה שסתם, כמו שכתב הש"ך ביורה דעה סימן רמב ובהקדמת הפרי מגדים על יורה דעה. אבל המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק י סעיף כ) האריך להוכיח דאסור להטעות גוי, והש"ך (שם, ס"ק ג) פוסק כדבריו, וכן בשולחן ערוך הרב (חושן משפט סימן ב דיני אונאה וגניבת דעת סעיף יא) פסק שאסור להטעותו כשיטת הש"ך והמהרש"ל, לכן להלכה בודאי אסור להטעות גוי, ואם שואל הגוי האם נשאר חוב, אסור להטעותו ולומר לו שלא נשאר או ששילם הכל, דטעות גוי אינה מותרת, אלא בטועה מעצמו.
העולה מזה: להלכה אסור להטעות גוי, אלא שאם טעה בעצמו טעותו מותרת.
טעות גוי במקח וממכר - גזל
אבל אם הגוי טעה מעצמו, לכאורה לכל הדעות אין צריך להעמידו על טעותו. ולפי זה היה אפשר להתיר שלא לומר לקבלן שלא שילם לו שנים עשרה אלף שקלים, אבל באמת בקבלן שיפוצים יתכן שעובר באיסור גזל ממש. דהנה כתב בשולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות גזלה וגנבה סעיף ד) "ואף במקום שאין הנכרי יודע, אינו רשאי אלא להפקיע הלואתו או שאר חובו שהוא חייב להנכרי, אבל כשהחפץ של הנכרי הוא בעין אסור לכפור בו, שהרי זו גזלה ממש, ולא עוד אלא אפילו קנה חפץ מנכרי אסור להטעותו בחשבון בנתינת מעות בעד החפץ, כמו שנאמר וחשב עם קונהו, שהרי אין הנכרי מקנה לו החפץ אלא בעד סכום הדמים שפסק לו, והמטעהו בחשבון המעות הרי זה כגונב החפץ ולא כמפקיע חובו. ואפילו גניבת דעת שאין בה חסרון מעות אסורה במקח וממכר כמ"ש בהלכות אונאה" עכ"ל.
הנה מבואר שאם קנה חפץ מגוי חייב להחזיר לו טעותו, אפילו טעה מעצמו, שכיון שלא הקנה לו אלא על דעת שישלם לו, הרי הוא גוזל ממנו את החפץ ולא כמפקיע חובו. והנה קבלן שיפוצים קונה הרבה חומרי בניה עבור בעל הבית, ומוסיף גם את שכר העבודה, והרי חומרי הבניה מכרו לו אלא על דעת שישלם עליהם, וגם שישלם לו את כל שכר העבודה שמשלם לפועלים, ואם לא משלם גזל הוא בידו כדברי שלחן ערוך הרב.
העולה מזה: בשולחן ערוך הרב מבואר, שהקונה חפץ מגוי, אפילו שהגוי טעה בעצמו, חייב לשלם לו כל מה שטעה, כיון שלא מכר לו אלא על דעת שיקבל ממנו סכום מעות זה. לפי זה, קבלן שיפוצים קונה הרבה חומרי בניה עבור בעל הבית, ומוסיף גם את שכר העבודה, והרי חומרי הבניה מכרו לו אלא על דעת שישלם עליהם, וגם שישלם לו את כל שכר העבודה שמשלם לפועלים, ואם לא משלם גזל הוא בידו כדברי שלחן ערוך הרב.
הלנת שכר בגוי
והנה מלבד כל זאת, יש איסור חמור מאוד של הלנת שכר, שהרבה פוסקים כתבו דאפילו בגוי יש איסור הלנת שכר. דבספר יסוד יוסף (סימן יד) ובקב הישר (פרק יד) כתבו שהכובש שכר שכיר של גוי עונשו גודל מאוד, ובחינוך מצוה רל כתב בשם הרמב"ם, שאף בבן נח יש בל תלין, ועיין במנחת חינוך שדן בזה, דלא מצאנו כן ברמב"ם מכל מקום ספר החינוך סובר כן.
וכתב בתשובות והנהגות (כרך ב סימן תשל) וז"ל "שוב שמעתי על כ"ק מרן הקדוש הר"א מבעלזא זצ"ל, שהקפיד לשלם אפילו לעכו"ם בזמנו, אבל כנראה התם רצה לקדש את השם שמשלם גם לעכו"ם בזמנו ואין לך מצוה כקידוש השם, ואף שעיקר מצות ונקדשתי הוא "בתוך בני ישראל", מ"מ הלוא פירש הרמב"ם בפרק י"א דגזילה ואבידה (ה"ג) שאם מחזיר לעכו"ם אבידה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, וכ"ש איש קדוש כמוהו כאשר נהג כן הביא לקידוש ש"ש וישראל בפני עכו"ם ולכן נהג ליזהר.
אמנם שוב שמעתי שמועה שפירש בעצמו טעם שנהג כן, כי חשש לדעות הפוסקים שגם בעכו"ם אסרינן הלנת שכר וכספר המצוות (מצוה ר'). ודבר זה צריך עיון, שהרי בגמרא מפורש שרק בגר תושב איכא למצוה ולא בעכו"ם, וגם בכוונת הרמב"ם צ"ל דנכרי היינו גר תושב דוקא. ואולי חשש שהגויים ששומרים הז' מצוות דינם כגר תושב, אף שאינו משום דין תורה לענין תשלום פעולת שכיר בזמנו חשש שדינם כגר תושב וצ"ב" עכ"ל מכל מקום מידי ספק לא יצאנו.
העולה מזה: הרבה פוסקים סוברים שיש איסור הלנת שכר גם לגוי. ואף על פי שיש חולקים בדבר, מידי ספק לא יצאנו.
קידוש ה'
וראוי להביא מה שכתב הבאר הגולה בחושן משפט סימן שמח (ס"ק ה) בענין טעות גוי, וזה לשונו: "ועיין לעיל ריש סימן רס"ו, שאם החזיר האבידה לעכו"ם לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח וכו', עד כאן. וכן הדין בהחזרת הטעות שטעה העכו"ם מעצמו. ואני כותב זאת לדורות, שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם, ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון, ולא הניחו אחריהם ברכה, וכמו שכתב בספר חסידים סימן תתרע"ד, רבים אשר קדשו ה' והחזירו טעיות העכו"ם בדבר חשוב, גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם" עכ"ל.
העולה מזה: כתב בבאר הגולה, "ראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם, ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון, ולא הניחו אחריהם ברכה, וכמו שכתב בספר חסידים סימן תתרע"ד, רבים אשר קדשו ה' והחזירו טעיות העכו"ם בדבר חשוב, גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם".
דינים העולים:
- גוי שומר ז' מצוות בני נח, אסור להטעותו, ודינו לעניין ממון כישראל, וכל דברינו דלהלן בגוי שאינו שומר ז' מצוות בני נח.
- שיטת הרמב"ם על פי ביאור הבית יוסף - הנוטל ממון הגוי שלא ברצונו, כגזול וגונב, אסור מהתורה. ואם ממון הגוי בא לידו ברצון הגוי, כגון הלוואה שכירות וכדו', אין איסור מהתורה לעכב את הממון, אפילו הגוי יודע זאת. אבל חכמים אסרו לעשות כן מפני חילול ה'. ואם הגוי אינו יודע שחייב לו, אין איסור שלא לתת לו ממונו, דטעות גוי מותרת.
- שיטת שלחן ערוך הרב, כשיטת הרמב"ם על פי הבית יוסף הנ"ל.
- להלכה אסור להטעות גוי, אלא שאם טעה בעצמו טעותו מותרת.
- בשולחן ערוך הרב מבואר, שהקונה חפץ מגוי, אפילו שהגוי טעה בעצמו, חייב לשלם לו כל מה שטעה, כיון שלא מכר לו אלא על דעת שיקבל ממנו סכום מעות זה. לפי זה, קבלן שיפוצים קונה הרבה חומרי בניה עבור בעל הבית, ומוסיף גם את שכר העבודה, והרי חומרי הבניה מכרו לו אלא על דעת שישלם עליהם, וגם שישלם לו את כל שכר העבודה שמשלם לפועלים, ואם לא משלם גזל הוא בידו כדברי שלחן ערוך הרב.
