אשה הסופרת עם בנה הקטן ושכחה יום אחד
שאלה:
אשה שספרה עם בנה הקטן כדי לחנכו ושוב שכחה לספור, ונזכרה למחרת בלילה האם תמשיך לספור בברכה.
תשובה:
זה עידן ועידנים דנתי בשאלה זו וכיוצא בה, כגון מי שענה לחבירו היום כך וכך ימים לעומר ושוב שכח לספור באותו הלילה האם יכול להמשיך ספירתו בברכה מלילה הבאה אחריו, ויסוד הספק האם ספירה זו ללא כונת מצוה מצטרפת לאפשר המשך הספירה או לא, ודבר זה תלוי בדרכי ההבנה שנאמרו בביאור סעיף ד' שבסימן תפ"ט.
דהנה כתב המחבר שם "מי ששואל אותו חבירו בה"ש כמה ימי ספירה בזה הלילה יאמר לו אתמול היה כך וכך שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות בברכה אבל קודם בה"ש כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום" ונתקשו האחרונים בהבנת הלכה זו דהלא נפסק בשו"ע סי' ס' ס"ד דמצוות צריכות כוונה, וכיון שלא כיון לבו בספירה זו אלא לומר לחבירו כמה ימים בספירה למה ימנע ממנו לחזור ולספור בברכה, ונאמרו בזה כמה דרכים, א' הפמ"ג במש"ז ס"ק ז' נקט דהמחבר מסופק בהלכה זו דמצוות צריכות כוונה ונקט לחומרא לשני הצדדים, לגבי מי שקרא קר"ש ולא כיון לבו פסק דצריך לחזור ולקרוא ולגבי מי שספר בלי כונה פסק דאינו יכול שוב לברך שמא הלכה דמצוות אצ"כ, וכך משמע גם בשו"ע הרב בסעיף י"ב – י"ד. ב' המשנ"ב בבה"ל סי' ס' דחה דרך זו והוכיח דדעת המחבר דמצוות צריכות כונה בהחלט ואין בזה ספק וכמבואר בלשון השו"ע שם "י"א שאין מצות צריכות כוונה וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה" אלא דמשום חומרא דברכה לבטלה פסק שאינו יכול לחזור ולספור בברכה, ג' החק יעקב בס"ק ט"ו חידש דאף דבכל מקום מצוות צריכות כונה ספירת העומר שאני שאינו אלא ספירה בעלמא, וביארתי כונתו במק"א, דגדר מצוה זו אינה בעצם מעשה הספירה ואמירת הדברים כשאר מצוות שבדיבור אלא בתוצאת הדיבור דהיינו שיהיו הימים האלה ספורים ומנויים אצלו, וכיון שמהות המצוה בתוצאה ולא במעשה אין מצוה זו צריכה כונה (ויסוד זה כבר כתבתי במנחת אשר ויקרא סימן נ"א והארכתי לבססו בכמה ראיות ואכמ"ל), ד' בבהגר"א כתב על דברי המחבר דאם יאמר לחבירו כו"כ ימים לעומר שוב אינו יכול לחזור ולספור בברכה דהיינו למ"ד מצוות אין צריכות כונה, ולכאורה תמוה דכיון דקי"ל דמצצ"כ מה לן במה שאינו יכול לברך למ"ד מצאצ"כ, ולענ"ד אין נראה דכונתו כשיטת הפמ"ג דמספק"ל אם מצצ"כ או לא, אלא כמ"ש הבה"ל דדעת הפר"ח והגר"א דבאמת אם אמר לחבירו כך וכך ימים היום בספירה יכול הוא לחזור ולברך כיון דקי"ל מצצ"כ אלא דלכתחלה ראוי יותר לענות אתמול היה כו"כ כדי שיוכל לברך אף למ"ד מצאצ"כ, ואפשר דזה גם כונת השו"ע הרב עי"ש, ודו"ק בזה כי קצרתי והענינים מחודשים.
והנה ידוע דאף דקי"ל דאם דילג יום א' שוב אינו סופר בברכה אין זה אלא משום דחוששין לשיטת הבה"ג דכל ימי הספירה תלויים זה בזה משום גדר תמימות ואף שרוב הראשונים דחו שיטתו עיין תוס' במנחות ס"ו ע"א ובדברי הראשונים בסוף מס' פסחים, מ"מ כיון דספק ברכות להקל נפסק שלא יספור בברכה כשדילג על יום א', וכיון דמשום ספק אינו מברך, חידשו הפוסקים דכשיש עוד ספק לצד החיוב שפיר מברך דבספק ספיקא לחומרא מברך שפיר, ומשום כך פסק השו"ע בסעיף ח' דאם מסופק אם שכח ממשיך לספור בברכה דהוי ס"ס לחומרא. וע"ע במשנה ברורה סקל"ג ובשער הציון שם ס"ק מ"ה.
ולפי"ז נחזי אנן, לשיטת הפמ"ג דספק אם מצצ"כ או לא, יש לצרף ספק זה לס"ס, דאף אם שכח לגמרי יום א' הוי ספק, וכיון שספר ללא כונה ולא דילג לגמרי הוי ס"ס ונמצא שיכול לברך למחרת, וק"ו הדברים דלשיטת החק"י דבספה"ע מצאצ"כ בודאי יכול לברך למחרת שהרי יצא יד"ח בספירה זו בודאות אף שלא כיון לבו, אבל לשיטת המשנ"ב דבאמת ברורה ההלכה דמצצ"כ ורק משום חומרא דברכה לבטלה אינו חוזר ומברך אין כאן ס"ס ואינו מברך למחר, וכן לפי מש"כ בשיטת הגר"א אין כאן ס"ס כיון דלא יצא יד"ח בספירה זו ללא כונה.
ונתבאר דשאלתנו זו תלויה בדרכי ההבנה שבסעיף ד' וכיון דאין הכרעה בין דרכים אלה לכאורה אין ראוי לברך בכגון דא דספק ברכות להקל.
ומ"מ נראה דהמברך לא הפסיד ויש לו על מה לסמוך דהנה נחלקו הפוסקים במי ששכח לספור בלילה ונזכר למחרת בין השמשות וספר בשעה שנזכר ללא ברכה אם ממשיך לספור בברכה למחר, דעת שו"ת בית שלמה או"ח סי' ק"ב והשואל ומשיב מהדו"ד ח"ג סי' קכ"ז דיברך משום דהוי ס"ס, ספק אם הלכה כבה"ג בדילג יום א' וספק אם דילג שהרי השלים ביה"ש, אך דעת הברכי יוסף סי' תפ"ט ס"ק י"ז וכך הביא בשעה"ת מבית דוד דלא יברך ונימוקם עמם דאין הספק השני ספק גמור דאף אם ספר בודאי יום נחלקו הראשונים אם יוצא יד"ח הספירה ביום, וזה שספר בביה"ש שהוא רק ספק יום הרי שאין ספק זה ספק השקול ואינו מצטרף לס"ס להקל בו, הרי לן שנחלקו האחרונים בספה"ע בס"ס שאינו גמור אם מברכים בו, ויש לדון כך גם בני"ד דספק א' אינו ספק גמור לפי מה שנחלקו האחרונים הנ"ל.
אך באמת חזינן בדברי האחרונים שנטו לצרף אפילו צירוף קלוש לאפשר המשך הספירה בברכה דבאמת נחלקו רוב הראשונים על שיטת הבה"ג כמבואר בתוס' שם במנחות וברא"ש ובר"ן סוף מסכת פסחים, אלא דמ"מ חששו לשיטת הבה"ג משום רוב תוקפו וגבורתו ומשום דספק ברכות להקל, אך כשיש עוד צירוף לצד החיוב שוב מותר לברך, ועיין חידוש עצום שכתב השואל ומשיב מהדו"ד ח"ג סי' קכ"ז דרק בשכח ודילג לגמרי לא הוי תמימות אבל אם טעה בספירתו הוי בכלל תמימות כיון דגם בספירה בטעות יש זכר למקדש, וזו סברא פלאית, וע"ע בשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"א סי' קע"ג שחידש דאם טעה וספר ה' במקום ד' יצא יד"ח משום דיש בכלל מאתיים מנה משא"כ ג' במקום ד', וגם סברא זו תמוהה מאוד, אך נראה דגדולים אלה נטו להקל שיברך כשיש אף טעמא קלישתא כיון דרוב הראשונים חולקים על הבה"ג בכל עיקר דינו.
ומשום כך נראה לענ"ד דהמברך לא הפסיד אף שנראה יותר דראוי להמנע מלברך בזה, ובפרט אשה שפטורה ממצוה זו וכל ברכתה רק כמי שאינה מצווה ועושה.
ולא אכחד דלענ"ד אין ראוי לרוב הנשים לברך על ספירת העומר, דהלא כבר כתב המשנ"ב בס"ק ג' בשם ספר שלחן שלמה דנשים לא יברכו משום דשכיח שיטעו ויברכו ברכה לבטלה, ואף שטעם זה לא שייך בזמנינו כ"כ, דיש לכל אדם לוח כיס או לוח אחר שיש בו פירוט של ספירת כל יום ויום, מ"מ שכיח מאד שנשים אינן משלימות את הספירה כיון שאינן רגילות בתפלת ערבית, וכאשר יודעות מראש שמסתמא לא ישלימו את ימי הספירה אין ראוי כלל שיתחילו בספירה דלשיטת הבה"ג דכל ימי הספירה תלויים זב"ז משום תמימות, לכאורה גם הברכות שאמר עד ששכח הם למפרע ברכות לבטלה, ואף שיש מקום בסברא לומר דמה שספר עד יום השכחה תמימות הן ורק המשך ספירותו לאחר ששכח אינה תמימות כיון שיש בספירה זו מגרעת של יום אחד, נראה יותר דכל מ"ט ימי הספירה מקשה אחת הן וכשאין הן תמימות לא קיים מצוה זו וכ"כ החידא בספר עבודת הקודש דגם ימי הספירה דלמפרע בטלים, ומשום כך נראה דאם אשה יודעת שלפי הרגלה ודפוסי חייה סביר שתשכח ולא תשלים ספירתה ראוי שלא תתחיל לספור בברכה מתחלה, וז"ב לענ"ד.
