אמר "ויכולו" לשם קידוש, וגם לשם "שנים מקרא ואחד תרגום"
שאלה:
כששמחת תורה חל ביום חמישי (כמו בשנה זו), צריך לעבור שנים מקרא וחד תרגום ביום שישי, ובדרך כלל הזמן קצר והמלאכה מרובה, ויש להסתפק מה דינו של אדם שהספיק ביום שישי לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום עד "ויכולו", והנה הוא קרא ג' פעמים 'ויכולו', אחד בערבית בתפילת העמידה, ואחת יחד עם כל הציבור אחר תפילת העמידה, ואחד ב'קידוש' על הכוס, ולמחרת הוא קרא "מאלה תולדות השמים והארץ בהבראם" וכו' עד סוף הפרשה, והוא דילג מלעבור שנים מקרא על "ויכולו", האם אפשר לסמוך על שלושת הפעמים הנ"ל שיהיו במקום שנים מקרא, או שמא אין עושים מצוות חבילות חבילות, וצריך כעת לומר "ויכולו" שנים מקרא ואחד תרגום?
תשובה:
הנה מצד מצוות חבילות חבילות, נראה שאין כאן חשש דהנה כתב בתפארת ישראל (שבת פ"ב בועז אות ב) כתב שדווקא כשאדם אחד עושה שתי פעולות כאחת, כגון כהן שמשקה שתי סוטות או מטהר שני מצורעים. אבל כשעושה פעולה אחת, ועי"ז יקיים שתי מצות, אין כאן איסור משום חבילות מצוה. וכן כתב המהרש"ם (ח"ו סוף סימן ז) שלכן מותר לעשות סעודת סיום ביום טוב, כיון דהא שאין עושין מצות חבילות, היינו לעשות שני מצות בבת אחת, אבל לעשות מעשה אחד, ולכוון לצאת בזה שתי מצוות אין איסור, וכן כתב בבית שערים (או"ח סוף סימן נג), וכן ס"ל לשדי חמד (ח"א מערכת האל"ף כללים אות טל), יעו"ש שתמה מזה על דברי הכת"ס שמשמע שלא ס"ל הכי. ומעתה אף בעניננו שעושה פעולה אחת של אמירת ויכולו, אם מכוון לשם שנים מקרא ולשם קידוש, אין בזה חשש של מצוות חבילות חבילות.
עוד יעוין בשו"ע (סימן רפה ס"ו): מלמדי תינוקות א"צ לחזור ולקרות הפרשה בשבת. וביאר המשנ"ב דכל זה נאמר דוקא בימיהם שהיו לומדים פירוש המקרא עם התינוקות, ולכך יוצאין בזה גם ידי תרגום, אבל אם לומד פירוש המלות לחוד, לא יצא ידי תרגום, אלא השני פעמים מקרא, דבודאי קרא עם התינוקות שני פעמים, יעו"ש. הרי לפנינו שאפילו שקרא את המקרא שלא לשם 'שנים מקרא' אלא לשם לימוד תורה עם התלמידים, בכל זאת הדבר עולה לשנים מקרא, ואם כן הוא הדין בעניננו, אין חסרון בזה שלא קרא את הפסוקים לשם 'שנים מקרא'.
אלא שיש לדון מצד אחר, שאולי בעניננו לא תעלה אמירת ויכולו למצוות שנים מקרא, מפני ששנים מקרא הוא מצוות לימוד תורה, ואילו אמירת ויכולו בתפילה הוא דין עדות או דין תפילה, ולא יכול לעלות למצוות לימוד.
דהנה יעוין בספר החינוך (בהקדמת המחבר) שביאר את הענין של שנים מקרא, וז"ל: אחת מן המצוות והיא עיקר ויסוד שכולן נשענות עליו, היא מצות לימוד התורה, כי בלימוד ידע האדם המצוות ויקיים אותן, ועל כן קבעו לנו חכמינו זכרונם לברכה (ב"ק דף פב ע"א) לקרות חלק אחד מספר התורה במקום קיבוץ העם שהוא בית הכנסת, לעורר לב האדם על דברי התורה והמצוות, בכל שבוע ושבוע עד שיגמרו כל הספר... ועוד חייבונו חכמינו זכרונם לברכה לקרותו כל אחד ואחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע, כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ, וזהו אמרם זכרונם לברכה (ברכות דף ח ע"א) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו, יעו"ש.
הרי שכל הענין של שנים מקרא, שמלבד מה שישמעו את הקריאה בבית הכנסת, יקראו אותו עוד פעמיים כדי שישכיל בדבריו יותר, והנה בשלמא מלמד תנוקות שלמד עם התלמידים את המקרא, הוא קיים את הענין של שנים מקרא, ולכן המקרא עולה לו למרות שלא כיוון לשם מצוות שנים מקרא, אבל בעניננו שקרא לשם עדות, ולא השכיל במה שכתוב אלא כיוון לשם עדות ותפילה בלבד, אולי לא יעלה לו.
ומאידך יתכן לומר להיפך, שהרי כדי להתפלל ולהעיד כראוי, הוא צריך לכוון היטב למה שאומר, ואם כן אולי כן נתקיים הענין של שנים מקרא באמירה זו, וצ"ע.
ויש להוסיף שאף אם יוצאים בזה ידי חובה, מכל מקום כל זה רק לענין המקרא, אבל על התרגום יצטרך לקרוא.
וכמו כן נראה שאף אם יוצאים, שכל זה הוא רק בדיעבד, אך לכתחילה ודאי שאין לעשות כן, ויעוין מה שכתב בשבט הלוי (חי"א סימן לח) וז"ל: ומה שהעיר כב' בענין אמירת לדוד מזמור בחזרת ס"ת, אם אפשר לצאת בזה גם אמירת שיר של יום דחל ביום ראשון, לענ"ד אם מכוין לצאת לשיר של יום לבד בשעת חזרת ס"ת אין הפסד בזה דהרי אמרו, אבל ודאי מדקדקים לא מתחכמים, עכ"ד. הרי שמדקדקים לא מתחכמים, וה"ה בעניננו.
