אמירת "ברכו" אחרי תפילת ערבית
שאלה:
האם יש חיוב מדינא או ממנהגא לומר אמירת "ברכו" אחרי תפילת ערבית.
תשובה:
בארץ ישראל המנהג פשוט שאחרי קדיש דעלינו אומר הש"צ "ברכו" והקהל עונים, וזהו המנהג כל לילה ולילה בגמר ערבית, אבל בחו"ל לא נהגו כן, ואין אומרים ברכו לאחר התפילה. ונשאלתי דמצוי שיש מאחרין שלא שמעו ברכו הראשון, ורוצין לומר ברכו אחרי התפלה, אם לדידן שלא נהגו כן ראוי למחות בידם או לא.
והנה בשו"ת חת"ס סימן י"ז הביא מהרדב"ז שברכו לפני התפלה הוי כברכת הזימון שלפני ברהמ"ז, שאם יש שלשה שאכלו מברכין בזימון וזהו חלק מבהמ"ז, ואם כבר בירכו ברהמ"ז בלי זימון פרח זימון מינייהו, וכן במ"ב סי' רל"ו סק"א בשם הא"ר דאחר ברכו דיוצר אסור לענות אמן דהוי כאמצע הפרק. ועיין מ"ב נ"ד (ס"ק י"ג) שהקדיש שלפני ברכו שייך לברכו, ובין קדיש לברכו הוה כאמצע הפרק, והיינו שברכו קשור לאחריו והוא חלק מברכות ק"ש, ולפ"ז מובן דלא שייך "ברכו" לבד אחרי התפלה, וזהו הטעם דבקהלות דידן בחו"ל לא נהגו לומר "ברכו" אחרי התפלה.
ואפשר דלמנהג אשכנז שלא לומר ברכו אחרי התפלה, מלבד שאין ענין לאמרו אחר התפלה דלא נתקן אלא כזימון לברכות ק"ש, יש לומר דאסור לאמרו אחרי התפלה דכיון ד"ברכו" שלפני ברכות ק"ש הוא "חובה" שצריך לסמוך לברכות ק"ש כמו זימון לבהמ"ז וכמבואר בח"ס שם, אפשר דבמקום שאינה חובה, אף דלכאורה "ברכו" הוי שבח ואין בזה משום ש"ש לבטלה, מ"מ חיישינן להזכרת ש"ש לבטלה כיון דמברכי אדעתא דחובה וכמבואר בחו"ד (יו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס בסופו ע"ש), ואף שבש"ע הגרש"ז שם (א"ח ס"ט) מביא דעתו דאף שאין צריך לפרוס על שמע בברכו לבד אחרי שהתפללו, אבל אם אחד רוצה להחמיר ע"ע ולפרוס בערבית בברכו לבד אין מוחין בידו ותע"ב, הלוא דעת הרדב"ז וח"ס או"ח סי' י"ז להחמיר, ולמה לן ליכנס לחששות במקום שלא נהגו כן, בשעה שעלול להזכיר ש"ש לבטלה (ואף שמפסיקים באמצע ק"ש לכל ברכו, היינו שלא יהא כולם מברכים והוא שותק, אבל בעצם עניית ברכו לבד לא חשוב כ"כ וכמבואר במ"א שם).
ונראה שגם בארץ ישראל לית לן להתיר בערבית אחרי עלינו אלא עם קדיש, שקדיש הוא שבח גדול וממשיך אחריו ברכו, שהקדיש שייך לברכו וכמבואר במ"ב סוס"י נ"ד בשם האחרונים, והוא הדין שלמנהגם י"ל שברכו שייך לקדיש, אבל כשאין אומרים קדיש בעלמא, מי שרוצה לפרוס על שמע ולומר ברכו לבד יאמר זה אחרי קדיש (וקדיש יכול לומר אחרי מזמור וכו' כמ"ש במ"ב סי' נ"ה סק"ב) שאז הברכו בשלימות עם קדיש להתגדל ולקדש ולברך שמו יתברך, אבל לומר ברכו לבד שלא נהגו אצלנו ומגדולי הפוסקים שאוסרים, אין להתיר גם בארץ ישראל (אף שיש מקצת פוסקים מתירין), וכ"ש בחו"ל שלא נהגו לפרוס על שמע בערב אין להתיר אפילו עם קדיש, שרבינו הח"ס זצ"ל אוסר בזה.
ולע"ד מה שנהגו אצל אנשי ירושלים לומר ברכו כל ערב לפני עלינו אחרי מזמור תהלים וקדיש, הוא מנהג וותיקין, ויסודו שברכו תיקנו בציבור, וכל זמן שעודם מכונסים ביחד לתפלה אפילו לתפילת עלינו דין ציבור עלייהו, ונהגו לומר ברכו ששייך לציבור, אבל לאחר עלינו וקדיש אינם כציבור שפקע מהם שם ציבור והם כיחידים, ומהאי טעמא גם כן בנ"ח כשמדליקין במנחה, היינו לפני עלינו, שמצותה בציבור והיינו לפני עלינו וכמ"ש, ולנוהגין אחרי עלינו נראה שיאמרו אחר קדיש דוקא וכמ"ש.
מיהו הנוהגין להקל בזה נראה דס"ל דליכא למיחש בברכו את ד' המבורך לש"ש לבטלה, כיון שאינה ברכה וגם כוונת השומעין לשבח ולאו אדעתא דחובה, והדר דינא כדכתב בשו"ת האלף לך שלמה סימן ס"ח וז"ל "ומה קפידא הוי לומר ברכו אפילו בחנם הרי אינו ברכה רק שבח בעלמא לכן לפני שיוצא יאמר ברכו שנית כפי המנהג", ובשו"ת הרי"ף סימן רצ"ד כתב וז"ל "וברכו לא הוי התחלה דחזינן כל יומא בש"ץ דאמר ברכו קודם תפלת י"ח לאפוקי יד"ח למאן דלא הוי בתפלת ערבית ולית בהא איסורא כלל", [ומש"כ "דברכו לא הוי התחלה" היינו לעיכובא, ודהוי "רשות" גם לאחר ברכות ק"ש וכמבואר ממה שסיים "ולית בהא איסורא כלל"], והיינו דאם אמרו בתורת שבח רשאי, ומעתה למנהגם לאומרו תמיד גם כשבח לחוד אין חשש איסור בזה, ולמעשה הכלל בזה לילך אחר המנהג ולא לשנות, עיין שו"ת חת"ס או"ח סי' י"ז יעוש"ה.
