אלה סוגי כלים חייבים בהגעלה ולמה מועיל הגעלה
כלי זכוכית | כלי פורצלאן (חרסינה) | כלי עץ מצופים | כלים המורכבים מחומרים שונים | כלי פלסטיק
שאלה:
שאלות רבות מתעוררות ע"י פיתוח טכנולוגי של כלים הנעשים מחומרים שונים שלא שערום אבותינו, ולא נודע אם דומים הם לכלי מתכות שבולעים טעם ויש בהם הכשר ע"י הגעלה, או שמא דומים הם לכלי חרס שמה שנבלע בהם אינו יוצא מידי דופנו לעולם ואין בהם הגעלה, ובאמת כבר היה לעולמים, ואין חדש תחת השמש, ובכל דור ודור מצינו ספיקות רבים כתוצאה מפיתוחים חדשים של חומרים ותרכובות שונים, ונבאר.
תשובה:
כלי זכוכית
א. הנה נחלקו הראשונים לגבי כלי זכוכית, דאף דכלי זכוכית כבר היה בימי חז"ל, וחז"ל קבעו דבנוגע לטומאת כלים וגם בנוגע לטבילת כלים דין כלי זכוכית כדין כלי חרס או ככלי מתכת כיון דאם נשתברו יכול לתקנו ע"י היתוך, (עיין מסכת שבת ט"ו ע"ב ומס' עבו"ז ע"ה ע"ב), אך לגבי בליעה והכשר לא מצינו כל מקור בדברי חז"ל.
ובשו"ע (או"ח סימן תנ"א סכ"ו) כתב:
"כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו".
ובמשנה ברורה (שם ס"ק קנ"ג) כתב "לפי שחלקים וקשים הם", וכ"ה בבית יוסף בשם הר"ן, וכן הביא עוד מהרשב"א והרא"ש, עי"ש.
אך הרמ"א כתב להחמיר דלא מהני בהם הגעלה, וכתב דכך המנהג באשכנז ובמדינות אלו. ומקור שיטה זו במרדכי ובהגהות מיימוניות בשם רבינו יחיאל, דכיון דתחילת הזכוכית מן החול דינם ככלי חרס ולא מהני בהם הגעלה.
ושורש המחלוקת האם דין זה תלוי בחומר שממנו הכלים עשויים, וזה טעם המחמירים בכלי זכוכית דכיון שתחילתו מן החול דינו ככלי חרס, או שמא זה תלוי בצורה וכיון שכלי זכוכית קשים וחלקים ואין בהם סדקים ופגמים, אין הם בולעים כלל.
וכשיטת השו"ע כתב גם הפרי חדש (שם), ויש שהקילו בזה אף מגדולי אשכנז עיין מש"כ הגרי"ע במור וקציעה, ומאידך רבים מחמירים כשיטת הרמ"א אף מגדולי ספרד, כמ"ש השדי חמד (מערכת ה' סימן כ"ט) ובשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סימן כ"ט). ובמשנה ברורה (ס"ק קנ"ה ובשער הציון ס"ק כ') כתב להקל בזה בהפסד מרובה, עי"ש.
ב. בעבו"ז (ל"ג ע"ב) דנו במאני דקוניא אם בולע ואם יש בו הכשר, ובמסקנת הגמ' (ל"ד ע"א) שכלים אלה בולעים ואין בהם הכשר כיון שדינם ככלי חרס.
ונחלקו רש"י ור"ת במהות כלים אלה. לפירוש רש"י הוי כלי חרס מחופה באבר, ור"ת הקשה וכי גרע חיפוי אבר מאילו היה כולו אבר דמהני ליה הגעלה. וכתבו התוס':
"לכך פר"ת קוניא היתוך כלי זכוכית שלא נתבשל כל צרכו והוא מן החול כמו כלי חרס כדאמרינן פ"ק דשבת (דף טו:) הואיל ותחילת ברייתו מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס כדאמרינן ואף על גב דכלי זכוכית שלם לא בלע הכא כיון דאין בו אלא חיפוי על החרס בלע וכן פירש הערוך".
והטור (סימן תנ"א) כתב כפירש"י, אך השו"ע (שם סעיף כ"ג) פירש כר"ת.
ונראה בזה, דאף שדחה ר"ת את פירש"י דאם כל אבר יש לה הגעלה מאי שנא כלי המצופה באבר, ולכאורה תמיה זו עומדת בעינה גם לפר"ת, דאם כלי זכוכית שלם אינו בולע מאי שנא כלי מצופה זכוכית, ועל זה כתב ר"ת "כיון דאין בו אלא חיפוי על החרס בלע".
והרא"ש (עבו"ז פ"ב סי' כ"ד) הוסיף דכיון שנצרף בכבשן הוי ככלי חרס ובולע, ולכאורה צריך לומר כך גם בכונת התוס', דאל"כ הדרה קושיא לדוכתא, דהלא אף לשיטת רש"י אין כאן אלא חיפוי של אבר ע"ג החרס, וע"כ צריך לומר דזכוכית שאני כיון שתחילת עשייתו מן החול, ונצרף ביחד עם החרס, אף הזכוכית מקבלת את תכונת החרס ובולע ואינו פולט.
ושיטת השו"ע כשיטת ר"ת דאף דזכוכית אינו בולע, מ"מ בציפוי זכוכית ע"ג חרס בולע ודינו ככלי חרס שאין בו הגעלה.
ובשיטת רש"י צ"ל דאף במתכת כיון דהוי רק ציפוי הבליעה חודרת דרך המתכת לחרס, והו"ל ככלי חרס שאין הגעלה מועלת בו.
כלי פורצלאן (חרסינה)
ג. ולגבי כלי פורצלאן (חרסינה) שהתחדשו בדורות אחריהם, שוב נחלקו הפוסקים, בשאילת יעבץ (ח"א סימן ס"ז) כתב דמצד אחד דינם ככלי מתכת ויש בהם הכשר ע"י הגעלה, אך לגבי טבילה כיון שהם עשויים מחרס פטורים הם מן הטבילה. אך המשנה ברורה (בסוף סימן תנ"א ס"ק קס"ג) כתב מהפרי מגדים בשם שיירי כנסת הגדולה שדינם ככלי חרס ולא ככלי זכוכית.
והנה איתא בשו"ע שם (סעיף כ"ד):
"כלי עץ המצופים בסמנים שקורים ברניס, דינם ככלי חרס. הגה: ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים אפילו הן חדשים (מהרי"ל), וכן המחופין בבדיל, ואין להחמיר בזה רק במקום שנהגו איסור (תשובת מהרי"ל)".
ושתי הלכות למדנו בסעיף זה. דין כלים המצופים בסממנים ודין כלים הצבועים, ונבאר את יסוד הדברים.
כלי עץ מצופים
ד. אין הגעלה מועילה בכלי עץ המצופים בסממנים, ובמשנה ברורה (ס"ק קמ"ב) כתב דהסממנים מעכבין על מי ההגעלה שלא יפליטו את מה שנבלע בעץ, ואף שציפוי אבר או זכוכית אינו מעכב את הפליטה, כנראה שסממנים שאני, ואולי זה משום שאין הסממנים חומר קשיח כמו מתכת וזכוכית אלא ציפוי נוזלי או שומני ומתערבים הסממנים במי ההגעלה ומכהים את כוחו להפליט.
(וי"ל בזה במה שנחלקו הראשונים אם רק מים מהני בהגעלה או שמא אפשר להגעיל בכל מיני מקשין, עיין בזה בסימן תנ"ב סעיף ה', ואכמ"ל).
ה. והרמ"א הוסיף בזה דיש מקומות שנהגו להחמיר שלא להשתמש בכלים צבועים, וכך גם בכלים המחופין בבדיל, והכל לפי המנהג.
ובמשנה ברורה (ס"ק קמ"ד) כתב שני טעמים במנהג זה: א. שמא הצבע עשוי מסובין ויש בו חשש חמץ. ב. שמא מדובר בכלי ישן שבלע חמץ, וכיון שצבעו נראה ככלי חדש.
ונפ"מ בין שני הטעמים כתב בשער הציון (ס"ק קצ"א) אם מהני הגעלה להכשירן, דאם חיישינן שמא יש חשש חמץ בגוף הצבע, מאי אהני לן הגעלה להתיר את החמץ, אך אם חיישינן שמדובר בכלי ישן אהני ליה הגעלה, והביא שהפרי מגדים החמיר בזה והחמד משה הקיל, וזה תלוי בשני הטעמים הנ"ל.
כלים המורכבים מחומרים שונים
ו. והנה מצינו מבוכה גדולה בין הפוסקים בעניין כלים המורכבים מחומרים שונים, כגון העשויים מחרס בתערובת מתכת, כיצד לדון בהם.
דהנה לגבי טומאת כלים מבואר במשנה (כלים פרק י"א מ"ד) דאזלינן בתר רוב, וכ"ה ברמב"ם (הל' טומאת כלים פי"ב ה"ד), ויש לעיין אם למדין דיני איסור והיתר מדיני טומאת כלים.
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן קכ"ד) הביא שנחלקו בזה האחרונים. היד יהודה כתב שאין לדמות הגעלה לדיני טומאה, והגבול יהודה כתב לדמות זה לזה.
וכבר נחלקו בזה הגדולים שלפניהם. בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סימן קמ"ו במפתחות) כתב שאין לדמות זה לזה, דלגבי טומאת כלים אכן מסתבר דאזלינן בתר רוב, אך לגבי הכשר כלים אין הדבר תלוי אלא בבליעה ופליטה ומנ"ל שעניינים אלה תלויים ברוב.
ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן נ"ג) בסוף התשובה לאחד מרבני ליטא דן אף הוא בכלים שרוב מרכיביהם מהני בהם הגעלה אך מיעוטם מן החרס, ודחה מש"כ השואל שטבע החרס משתנה ע"י הרוב, דזו מנין לנו, וגם דחה את מה שרצה לדמות איסור והיתר לטומאת כלים שאזלינן בה אחרי הרוב, וכתב שכבר ראה תשובה של גדול אחד שכתב שאין לדמותן, ומסתמא כוונתו לבית יצחק הנ"ל, עי"ש.
ושאלה זו כבר נפתחה בדברי רבותינו הראשונים, דהנה כתב בשבלי הלקט (סימן ר"ז) לגבי כלי אבנים שיש בהם חומרים שונים אם מהני בהם הגעלה, והביא בשם רבינו ישעיה שלמד דין זה מדיני טומאת כלים, ושוב כתב בשם אחיו ר' בנימין "וכי מה ענין איסור בליעה אצל טומאה… אין נראה כלל ללמוד איסור מטומאה", עי"ש.
ועיין עוד באור זרוע (פסחים סימן רנ"ו) בעניין אם מהני הגעלה בכלי זכוכית, וכתב לדון דלגבי טומאה דינם ככלי חרס כמבואר בשבת (ט"ו ע"ב) ולגבי טבילה דינם ככלי מתכת כמבואר בעבו"ז (ע"ה ע"ב), ומסתבר ללמוד טהרה מטהרה ולא ללמוד טהרה מטומאה, עי"ש.
והדברים מחודשים, ולול"ד הוי אמינא דאין ללמוד דין הגעלה לא מטומאה ולא מטהרה וכדברי שבלי הלקט בשם אחיו, וכדברי הבית יצחק והמהרש"ם הנ"ל.
ומ"מ מבואר שנחלקו בשאלה זו גדולי הראשונים והאחרונים וככל החזיון הנ"ל.
כלי פלסטיק
ז. ובענין כלי פלסטיק נחלקו גדולי הזמן.
בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן צ"א) כתב להחמיר בזה כיון שלא מצינו כל מקור בדברי רבותינו הקדמונים להקל בזה.
ולעומתו כתב בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סימן קס"ג) שבדק עם מהנדסים המומחים בתחום זה, ונתברר לו שיש בהם בליעה ופליטה ופסק להקל, והסכים עמו מחותנו הגדול במנחת יצחק (ח"ג סימן ס"ז).
ולענ"ד יש לסמוך בזה על דעת המומחים, וכמו דסמכינן על דעת הרופאים ועל דעת המומחים בכל תחום אחר, ואכמ"ל.
ומכל מקום הראנו לדעת שמימות עולם נתחבטו גדולי ישראל שבכל דור ודור כיצד לדון בחומרים חדשים מה דינם לענין הכשר כלים, ומה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש, ועוד חזון למועד.
