אכל מזונות בקידוש בביכנ"ס ואח"כ סעודה שניה בביתו ושכח "רצה" האם יחזור?
שאלה:
אכל פת הבאה בכיסנין בקידוש בביהכ"נ ואח"כ אכל סעודה שניה בביתו ושכח לומר רצה אם צריך לחזור?
תשובה:
הנה מצות סעודת שבת לדעת הלבוש (סי' רצ"א) היא דאו', ויש חולקין שמצותו מדברי קבלה, מקרא דוקראת לשבת עונג.
והנה לשיטת הרמב"ם והשו"ע (סי' תע"ה ס"ג) דבמצה א"צ כוונה משום דבמידי באכילה שע"כ נהנה גרונו א"צ כוונה, א"כ גם מצות סעודת שבת שהוא מידי דאכילה א"צ כוונה (ומיהו י"ל דבקידוש שעושים בביהכ"נ הכוונה בסתמא שלא לשם סעודת שבת גרע, ולכו"ע בלא כוונה אינו יוצא בו סעודת שבת).
אבל יש להסתפק לשיטות הפוסקים דמצה צריך כוונה דס"ל דאף מידי דאכילה צריך כוונה, האם מצות סעודת שבת צריך כוונה, וכשלא נתכוון למצות סעודת שבת אינו יוצא, או דבמצות סעודת שבת המצוה הוא שמתענג, וא"כ אפילו בלא כוונה קיים מצותו כיון שהמטרה התקיימה שהאדם התענג, ודמי למעקה וכיבוד או"א דא"צ כוונה כיון שהמצוה הוא התכלית שיהא מעקה ושנעשה רצון אביו, וא"כ אפי' אינו מכוון יוצא, שכיון שהמטרה הושגה בזה שיש כאן מעקה, קיים מצותו, ורק במצוות שאין המצוה התכלית, אלא המצוה הוא במה שהגברא עושה ציווי הבורא כגון שופר לולב וכדו', אז צריך כוונה. (עיין מוע"ז ח"א סי' כ"ו).
והדבר מצוי למעשה שעושים קידוש בביהכ"נ ואוכלים מזונות של פת הבאה בכיסנין, ואח"כ אוכלים סעודת היום בבית, ולדעת הגר"ז יוצאין ידי חובת סעודת שבת במזונות של פה"ב (כמ"ש בשו"ע הגר"ז סי' קפ"ח ס"י בהג"ה), ואי נימא דא"צ כוונה (והיינו לשיטת הרמב"ם והשו"ע דבמידי דאכילה א"צ כוונה, ולמה שנסתפקנו - הרי גם לשאר הפוסקים דס"ל דבמידי דאכילה צריך כוונה - יש לצדד דבסעודות שבת א"צ כוונה), א"כ אף שהוא מכוון לצאת סעודה שניה במה שיאכל בביתו לחם בשר ודגים, מ"מ יוצא סעודת שבת במה שאוכל המזונות, וא"כ מה שאוכל בביתו זהו סעודה שלישית, ואם שכח רצה אינו חוזר.
מיהו למה שביארתי במק"א (עיין בסימן להלן) דסעודת היום הסמוכה לאכילת מזונות נחשב הכל כסעודה אחת, ויוצא בה ידי חובת סעודה שניה, א"כ אם שכח רצה חוזר כדין סעודה שניה, ומיהו אין הדבר ברור אצלי בכדי להכריע. ולמעשה אפשר שיש לנהוג כמבו' בקה"י (ברכות סי' כ"ה) להחמיר ליטול שוב את ידיו ולברך ברהמ"ז עם רצה ולפטור בזה אכילתו הראשונה.
ומיהו נלע"ד שאם אכל גם לעקיך שלהרבה מגדולי הפוסקים זהו פת ממש, כיון שאינו ממולא בכיסנין להתענג, בזה אפשר לתלות שיוצא סעודת שבת בקידוש בבית הכנסת ואין צריך לחשוש כ"כ ליטול ידים פעם נוספת ולברך עם רצה כמ"ש לעיל. (וע"ע בדברינו במוע"ז ח"ז סי' קי"ד שפקפקנו שם דאפי' אי לעקיך דינו כפת ומברכין עליו המוציא, מ"מ אינו יוצא בו סעודת שבת, הואיל ועיקרו להתענג, מ"מ למעשה יש לסמוך שדינו כפת ויוצא בו סעודת שבת).
