תשלום הוצאות החתונה

בגמ': שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה (כתובות ד, א).

כתב הערוך השולחן (סי"ב) בזמן הזה הכלה עושה את הסעודה ואין כופים את החתן. ובאוצה"פ (סי' סד הערה כ) הביאו שבימינו אין מנהג קבוע מי משלם את הוצאות הסעודה, ואין צד החתן או צד הכלה יכולים לכוף זה את זה לעשות את הסעודה אלא א"כ התנו על כך מראש. ועיין בבאה"ט (סי' נו סק"ג) .

והנה בבית הלל (סי' נה אות ב) ובברכה משולשת (חולין פ"ה מ"ג) ובפסקי תשובות (סי' קצד) האריכו שעל צד הכלה מוטל לשלם את הוצאות הסעודה, אולם ביפה ללב (ח"ד סי' נו סק"א) כתב שמנהג רוב קהילות ספרד שאבי החתן עושה את הסעודה, ועיין בנחלת שבעה (סי' ח) שכתב שנוסח שטר התנאים בפולין הוא שהחתונה על חשבון אבי הכלה, ובאשכנז שהחתונה על חשבון שני הצדדים (אוצה"פ הערה כ) .

 והנה בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"ד סי' צב) כתב, דבר נחוץ הוא להודיע מה שאמרתי כמה פעמים, שיש חיוב נוסף לבד מהחיובים הרגילים שצריך לשלם להאשה כשמגרשה או נתאלמנה. והוא, עפ"י מה שמבואר בסוגיין שאת סעודת הנשואין מחוייב החתן לעשות, וכמפורש שמשום כך נאמן הבעל לטעון פתח פתוח מצאתי, שחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ולכאורה אם הכלה עושה הסעודה כמנהגנו הרי אין הבעל צריך להיות נאמן, ולא הוזכר חילוק זה בפוסקים, על אף שמנהג זה שהכלה עושה את הסעודה נהוג כבר מאות שנים, ומוכרחים לומר שכשהכלה עושה את הסעודה הרי זה כהכניסה לו נדוניא, וכשמגרשה או כשנתאלמנה צריך הבעל לשלם לה את דמי הסעודה. ומ"מ אין דין מעות אלו כשאר מעות נדוניא שהבעל צריך לתת לאשה שליש מעבר לסכום שהכניסה לו, מכיון שטעם תוספת זו הוא מפני שיכול להרוויח מעות מנדוניתה, אך מדמי הסעודה פשוט שאינו יכול להרוויח מהם עוד מעות, ועיי"ש עוד מה שנקט בזה לדינא.

 למעשה, נידון זה כבר מבואר בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ה) , שכתב לדון בטעם המנהג שאין החתן טורח בסעודה ומ"מ מוציא שאר הוצאות, כגון הוצאות רב, חזן, שוחט, והוצאות כלי זמר, ואף שכותבים בקשרי התנאים שהוצאות החתונה על אבי הכלה מ"מ שאר הוצאות כותבים על החתן, וביאר, שנהגו כן כדי שיוכל הבעל לטעון טענת בתולים, ומ"מ כתב, לולי דמסתפינא הייתי אומר שמה שנקט הש"ס אין אדם טורח בסעודה הוא לאו דווקא, אלא לדוגמא בעלמא נקיט, כי היכי דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, כן נמי אין אדם טורח בנשואין ומפסיד בעילתו, ומסתמא טענתו אמת, ולכך אין חושדין אותו שעושה להרויח ממון הכתובה, ולכך לא הזכירו הטור והשו"ע שאם אינו טורח בסעודה אינו נאמן לטעון טענת בתולים, ומוכרח שנאמנותו אינה תלויה דווקא בטורח הסעודה.

 עוד כתבו הפוסקים שנהוג לערוך את החתונה בעיר מגורי הכלה, אלא א"כ התנו על כך קודם השידוך (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רעח, הו"ד בב"ש סי' נ סק"כ) .

 ובספר אבן השהם (עמוד צט) כתב בשם ספר מאיר עיני חכמים, להרה"ק ר' מאיר מקארסטשוב זצ"ל, תלמידו של הרה"ק ר' זאב מזיטאמיר זצ"ל, שהנה לכאורה עתה המנהג שהכלה מכינה את הסעודה והחתן בא אליה, והוא היפוך ממה שמבואר בגמ' שאמרו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וכן בכמה מקומות משמע שדרכם היה שהחתן עושה את הסעודה ומביא הכלה אליו, וכן אמרו לגבי אבילות שמת אביו של חתן [שהוא הטורח בסעודה], וכן בברכות (ו:) אמרו כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, ומשמע שהחתן היה עושה הסעודה, ולמה עתה המנהג הוא להיפוך שהכלה עושה הסעודה והחתן בא אליה. וביאר, שאנו נוהגים כן, כרמז לגאולה העתידה במהרה בימינו שהקב"ה מלך מלכי המלכים [שהוא מרומז כנגד החתן] יבוא עם היכלו לקראת עם ישראל [המרומזים כנגד הכלה], עיי"ש באריכות. וע"ע בספר המטעמים (מערכת חתן וכלה אות מא) שביאר שאבי הכלה עושה הסעודה כדי שלא תקרא הסעודה 'סעודת חתן' ובכך לא יכשלו באיסור נהנה מסעודת חתן ואין משמחו. ועיין שם (אות מא) טעם נוסף.