תרגום הש"ס ללשון אשכנז
בגמ': אמר רב יהודה, לוליבא דקרא בסילקא, לוליבא דכיתנא בכותחא, ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ. (נדרים מט, א).
הר"ן ביאר, שתוכו של הקרא יש לבשלו עם תרדין, ותוכו של הכיתנא טוב לאכלו עם כותח. ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ כדי שלא יעקרו הפשתן לכך. ובמפרש ביאר שיש בדבר הזה תועלת גדולה לרפואה, ואסור לומרו לעמי הארצות שלא יהנו מרפואה זו.
אמנם התוס' ביארו שדבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ היות ומלעיגים הם עלינו ואומרים שאנו קובעים דברים שהם חוכא ואיטלולא בש"ס. וכעין זה ביאר הרא"ש, שאסור ללמד זאת לעם הארץ, כדי שלא ילעיגו על חז"ל, שאמרו דברים שאף הנשים יודעות אותם.
מכאן למד בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד סי' קצז ד"ה לבד) שאין ראוי לתרגם את הש"ס ללשון אשכנז, שהרי ישנם מאמרים שחז"ל לא רצו ללמדם לעמי הארצות. ואין החשש רק מפניהם, אלא גם מפני שונאי היהודים המבקשים עלילות שוא מתוך התלמוד, וכמה דמים נשפכו ע"ז בעוה"ר. ומה יהיה ח"ו אם יהיה התלמוד למשלח יד כל היודע שפת אשכנז.
אולם כל ההעתקות שהעתיקו בדורות הקודמים, אם בתורה אם באגדות חז"ל, הנה רובם בעברי טייטש עבור נשי ישראל הצנועות. וגם בחנו ובחרו מה להעתיק ומה להשמיט, ואפילו ההעתקות של המשניות וכיו"ב שהם בשפת אשכנז נקיה, עכ"פ הם באותיות שלנו, ואין זרים מבינים אותו.
והביא שבשו"ת ערוגת הבושם (או"ח סי' ריד) דן בענין העתקת העין יעקב ללשון אשכנז, והביא שם מכתב הגאון בעל דברי חיים, והגאון ר' יח"ל מייזעלס אבד"ק פרעמישלא בעל התפארת יוסף שהרעישו העולם נגד זה בלהבות אש דת.
אמנם הביא האפרקסתא דעניא שבספר אגרות סופרים (כתבי הגאון רש"ס סי' כ) חלק על הדברי חיים, וכתב שלולי שהוא ירא לדבר נגד הגדולים היה אומר, הלואי שכל העמי הארצות והנשים יקבלו הדברים כפשוטם. ואם גם יבאו להגשים דברים הרוחניים והנעלמים, אלו הגשמי"ם הם גשמי ברכה, ומעולם לא כבו הגשמי"ם הללו את המערכה מערכת אלקים חיים כו'. וכבר מימים קדמונים נעתקו אגדות חז"ל בלשון עברי טייטש, וקראו בהם הנשים, וההמונים אלה הם המאמינים בני מאמינים, שהיו אדוקים ודבקים בה' ובתורתו ומצותו דבקים. ומחברי ספרים אלו היו גאוני עולם קדושים וצדיקים כו'. אך יש אגדות שבש"ס שאם יוקחו כפשוטם יהיו בעיני העמי הארצות כדברי חשק, אך הם מעט מאד בדברי חז"ל, וראוי להזהיר המתרגם שידלג מאמרים אלו.
והביא האפרקסתא דעניא שכבר היה לעולמים בימי מרן החת"ס ז"ל, שאיש אחד ושמו ד"ר פינער רצה להוציא התלמוד בבלי מתורגם בלשון אשכנז, ובא במרמה אל החת"ס ז"ל ליקח הסכמה מהגה"ק הנ"ל. ואח"כ חזר הצדיק ופרסם כרוז: חנוני חנוני שמעוני שמעוני, רבותי וכו'. כבר פרסמתי חטא ומכשלה אשר תחת ידי, ליתן כתב הסכמה לדאקטר פינר על העתקת ש"ס בלשון אשכנז. וכבר נדפסה אגרתי בהמבורג, שם הודיתי ולא בושתי לומר טחו עיני מראות וכו'. ועל כן דברים שאמרתי טעות הם, והנני חוזר ועוקר הסכמתי, וכו'. והריני אוסר להדפיס הסכמתי על ש"ס המועתק ללשון אשכנז, וכו'. אני מבקש מגאוני הזמן להטיל גודא [חרם] שלא ידפיסו ולא יקנו הספרים ההמה, ולא יקראו בהם, וכו'. פרעשבורג, כא טבת תקצה, משה סופר מפ"פ דמיין. ועי' בס' אגרות סופרים בכתבי החת"ס ז"ל (סי' סו, סט, עא).
לבד מטעם זה, הביא האפרקסתא דעניא, שאסור לכתוב תורה שבעל פה, ומה שהתירו לכתוב את המשנה והתלמוד, הוא מפני שחשש רבינו הקדוש שלא תשתכח תורה מישראל, ועל זה נאמר עת לעשות לה', הפרו תורתך. אך רבינו הקדוש לא כתב את המשנה אלא בקיצור נמרץ כפי מה שהוצרכו באותו הדור, ורק לאחר כמה דורות כשהוצרכו מחמת ירידת הדורות התירו גם לכתוב את התלמוד. הרי שלא הותר האיסור לגמרי, אלא כפי צורך השעה בכל דור ודור. ודבר זה מסור לחכמי התורה שבכל דור.
ועוד האריך שם שאי אפשר לתרגם את בצורה מדויקת, וכן אי אפשר לתרגם את הרמז הסוד והדרש שבתורה. וכן מחה הרב פעלים (ח"א יו"ד סי' נו) באותם שתירגמו אגדות חז"ל והאידרא שבזוהר ושיר השירים וכיוצא בהם ללשון ערב. והביא את דברי הדברי חיים והתפארת יוסף הנ"ל.
ואמרו חז"ל (מגילה ט.) שאותו היום שתרגמו את התורה ליוונית היתה קשה לישראל כחטא העגל, לפי שאי אפשר לתרגמה כל צרכה, אע"פ שזקני הסנהדרין תרגמוה, ורוח הקודש מסייעתם. אך מאידך שבחו חז"ל (מגילה ג.) את תרגום אונקלוס הגר. ואמרו שבשעה שתרגם יונתן בן עוזיאל את הנביאים נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם. עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר, אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו דייך. ומבואר שם בגמרא שהתרגום ניתן מסיני, אלא ששכחום וחזרו ויסדום. ומבואר שם שיש שעה ראויה לכך, שלא ירבו מחלוקת בישראל, ויש שעה שאינה ראויה. וכל תרגום צריך להעשות ע"פ חכמי התורה.
וכתב האפרקסתא דעניא עוד שיותר חמור הוא להדפיס רק את התרגום בספר נפרד. [לפי שאם כותב את התיבות שבתלמוד, ומבאר את הפשט בשפה ברורה, מסייע ביד הלומד להבין את לשון הגמרא, ואת התיבות הארמיות שבגמרא. אך אם מדפיס רק את התרגום, יבואו להחליף את התלמוד בספרי התרגומים].
והרמב"ם (אגרות הרמב"ם) באגרתו למר יוסף בן גאבר מבגדד, שהיה לו השתדלות חזקה ללמוד תורה, אך לא הבין לשון הקודש, וביקש ממנו שיתרגם לו את היד החזקה ללשון ערב, כפי שעשה בפירוש המשנה. והשיב הרמב"ם שהוא מצטער על כתיבת פירוש המשנה, והוא רוצה להעתיקו ללשון הקודש, וכל שכן שאינו רוצה לתרגם את היד החזקה ללשון ערב.
