תפילה והשתטחות על קברי הצדיקים

בגמרא אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר, אמר רבי יצחק בר זעירי מאיזה פסוק נלמד, שנאמר (שיר השירים ז י) 'וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים', ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שאדם נוגע בו דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאדם אומר דבר שמועה מפיו דובבות שפתיו בקבר.
ודנו המפרשים איך יתכן שיהיו שפתותיו דובבות בקבר אחרי שגופו נרקב, ונאמרו בזה כמה דרכים במפרשים, ביפה מראה (יפה קול לשיר השירים רבה פ"ז אות י) כתב שהאומר דבר הלכה מפי המת מעיד בו שהוא חי בשמים ורוחו לא נכרתה, ועל כן נאמר עליו בדרך המליצה ששפתותיו דובבות בקבר. והמהרש"א (יבמות צו: ח"א ד"ה מ"ט ציין לדבריו, וכתב שנראה שאין זה רחוק מן השכל שיהיו השפתיים דובבות בקבר, כי הדיבור הוא כח הנשמה הפועל באמצעות כלי הגוף, וכל דיבור משובח מוליד כח רוחני בדומה לו, וכשאדם חי אומר דבר בשם אומרו, אותו כח רוחני שנולד כבר הוא מעורר מולידיו בשני העולמות, שהם הנשמה בעוה"ב וכלי הדיבור שהם השפתים בעוה"ז, אף על פי שכבר הם בקבר. ודימו דבר זה בגמרא ליין הטוב המונח בבור שהוא רוחש ודובב ע"י כח האצבע המעוררו, וכך השפתים המונחות בבור שחת רוחשות על ידי הכח המעוררו.
ובערוך לנר (יבמות צז. ד"ה דובבות כתב ליישב קושיא זו, על פי המבואר בזוהר שנפשו של אדם נשארת בקבר כדמות האדם בחייו, ונקשרת עם רוחו בגן עדן התחתון ועם נשמתו שבגן עדן העליון, ולכן הולכים על הקברים להתפלל על כל צרה שלא תבוא. ולכן שייך שיהיו שפתותיו דובבות אף שכבר נרקב הגוף, כיון שנפשו נשארה עם גופו.
ועל דרך זה כתב במאור עינים (מטשערנוביל, מסכת שבת ד"ה אמר ריש לקיש, שכשלומדים דברי איזה תנא או חכם מדברי הקדמונים, הדברים הללו הם החיות והמוחין שלו, וכשהאדם לומד ומדבר דבריו, הרי הוא מדביק ומכניס את חיותו שלו ואת המוחין שלו לתוך הדיבורים, וזו התדבקות רוח ברוח, ולכך מחיה אותו, שמכניס החיות בדברים, ולכך אמרו שפתותיו דובבות בקבר. והוסיף שזו היא בחינת ההשתטחות על קברי הצדיקים, כי בדיבורי הצדיק קבורה וטמונה החיות שלו כאמור, וכשהלומד נכנס עם חיותו והמוחין שלו לתוך החיות והמוחין של הצדיק שטמן בדבריו, ונדבקת רוחו ברוחו ושפתותיו דובבות בקבר, כנודע מדברי הבעל שם טוב, נקראת בחינה זו השתטחות על קברי הצדיקים, שהם דבריהם שלומד ומזכיר.
וכן כתב ההפלאה (פתחא זעירא להפלאה על כתובות אות ט י, שבהזכרת דברי תורתם של הצדיקים תתעורר נשמתם למעלה, ועל ידי זה מתעוררת חיותם שבקבר גם כן וכך דובבות שפתותיהם בקבר, והעוסק בתורתם מתקשר בהם ומעורר אותם ומתדבק בשורש נשמתם. ובזה ביאר מה שהזהירו חכמים מאוד שלא לקרות בספרי האפיקורסים, כיון שזה לעומת זה, במה שמזכיר את דבריהם מעורר את רוחם ומתדבק בה, ונוסכת עליו רוח טועים מהשורש ההוא, שומר נפשו ירחק מהם ויבחר בחיים בתורת ה' ומשה עבדו ותלמידיו חכמינו ז"ל, להטיבו באחריתו כל הימים.