תענית לנכשל בעבירה

כתב הרמ"א (שם סי' שלד סכ"ו), מי שחילל את השבת, צריך להתענות ארבעים יום בימי שני וחמישי, ולא ישתה יין ולא יאכל בשר [בלילה שאחר התענית (ט"ז סק"כ)], ובמקום קרבן חטאת יתן סך שמונה עשר פשיטים לצדקה, ואם ירצה לפדות את התענית, יתן עבור כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה. וכן בענין בא על הנדה, נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' קפה ס"ד), שאם בא על אשתו ואמרה לו נטמאתי, לא יפרוש ממנה בקישוי, שיציאתו הנאה לו כביאתו. וכתב הרמ"א (שם), שאם פירש באופן האסור בשוגג, צריך להתענות ארבעים יום, ואינם צריכים להיות רצופים רק כל שבוע שני ימים כגון שני וחמישי.
ובליל התענית אסור בבשר ויין [ובתורת השלמים (סק"י) הסתפק איזה לילה אסור בבשר ויין, הלילה שלפני התענית או שלאחר התענית, והביא מהים של שלמה (פ"ה סי' יא), שיש להחמיר שלא יאכל בשר בלילה שלפני התענית ובלילה שאחר התענית]. ואם לא יוכל להתענות, יפדה כל יום בממון כפי הממון שיש לו ויתננו לצדקה, ועשיר יתן יותר מעני.
בדברי יציב (שו"ת, יו"ד סי' סד) עורר על חילוקי הלשונות ברמ"א, שלענין חילול שבת משמע שיכול לכתחילה לפדות את התענית, ואילו לענין ביאת איסור משמע שלכתחילה לא יפדה, אלא רק אם לא יוכל להתענות יפדה. וביאר שיש שני עניינים בכפרה, האחד מיעוט חלבו ודמו על ידי התענית, והשני נתינת צדקה לעניים. ובאופן שבא על הנדה שנהנה גופו, צריך שיתכפר לו על ידי מיעוט חלבו ודמו שהוא צער הגוף, ולכך עדיף שלא יפדה תעניתו, אך בחילול שבת שלא נהנה גופו מהעבירה יכול לכתחילה לפדות את התענית בצדקה. ועיין שם עוד שהרחיב בזה.
המקור לענין תענית ארבעים יום, הוא ממה שכתב מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת, ח"ד ד"פ סי' אלף כג), שהבא על הפנויה [טהורה] שהיא בתולה או גרושה או אלמנה, יתענה ארבעים יום רצופים וילקה פעם אחת. בישועות מלכו (שו"ת, או"ח סי' מה) נדרש ליתן תשובה למי שנכשל בביאת פנויה שתי פעמים, וכתב שאמנם המהר"ם מרוטנבורג כתב שיתענה ארבעים יום רצופים, אולם מי שקשה לבריאותו לנהוג כן, יוכל להתענות ארבעים יום מעת לעת ושלא יהיו רצופים, אלא בכל שבוע יתענה בימי שני וחמישי עד שישלים למנין של ארבעים יום. ומכיון שנכשל בשני גופין, הרי גופין מוחלקין הן, וכל גוף מחייבו תשובה בפני עצמה, לפיכך יתענה גם בשנה השניה כמו בשנה הראשונה, והיינו כל שבוע בימי שני וחמישי עד שישלים למנין של ארבעים יום. ובגמרא (קידושין עז:) מבואר שגם בעובר עבירה במזיד, וכגון שהתרו בו קודם שעשה את העבירה, חייב על כל אחת ואחת, משום שגופין מוחלקין הן.