תכלת בציצית בזמן הזה
בתורה (במדבר טו לח) נאמר, 'ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת'.
והיינו שבגד שיש לו ארבע כנפות צריך להטיל לו חוטי ציצית בכנף, ולוקחים חוט צמר הצבוע בצבע הרקיע וכורכים אותו על חוטי הכנף והוא נקרא תכלת.
ומבואר בסוגייתנו שמצות התכלת ומצות הלבן שתי מצוות הן, והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, ולכן בזמן שאין לנו תכלת עושים את כל חוטי הציצית לבן.
אמנם כבר מימי אמוראים נגנז התכלת כמבואר במדרשים רבים (פסיקתא זוטרתא דברים פרשת וזאת הברכה דף סה. ילקוט שמעוני דברים אות תתקסא, וראה גם משנת רבי אליעזר פי"ד), אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן אחד ושאלתי בשלומו אמרתי לו רבי פרנסתך במה אמר לי מחלזון. אמרתי לו וכי מצוי הוא חלזון, אמר לי השמים שיש מקום בים הגדול שמושל בהרים וסממיות מקיפות אותו ואין לך אדם שהולך לשם שאין סממיות מכישות אותו ומת ונימק במקומו. ואמרתי השמים ניכר שהרי זה גנוז לצדיקים לעתיד לבא. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות למשנתינו (פ"ד מ"א), שהתכלת אינו מצוי אצלינו היום לפי שאין אנו יודעים צביעתו, לפי שלא כל גוון תכול בצמר נקרא תכלת, אלא צבע תכלת מסוים שאינו אפשרי היום, ולפיכך אנו עושים הלבן לבדו.
ובכתבי האר"י (פע"ח שער הציצית פ"ה) מבואר שהאמת היא שבזמן הזה אחר החורבן אין בנו כח להטיל תכלת, ולכן נהגו כל ישראל לעשות ציצית לבן, עד היום הזה.
אך האדמו"ר מראדזין זצ"ל בספר שפוני טמוני חול הוכיח שמצות תכלת נהגה בימי האמוראים, ומסתבר שגם לאחר חתימת התלמוד עד ראשית תקופת הגאונים. ושיער שבשעה שהישוב היהודי בארץ ישראל התמעט פסקו רוב היהודים לעסוק בעניני הים שהוא מקום גידולו של החלזון, וגם הגויים שהיו משתמשים בחלזון זה לצרכיהם מצאו דרכים אחרות לצבוע בצבע דומה לחלזון. ובספרו זה ובספר עין התכלת האריך במחקרו למצא החלזון, ואחר בדיקות ומחקרים רבים נסע לנאפולי שבאיטליא, ושם היו חדרים גדולים מחופים בזכוכית בעומק הים, ודרכם ראה מאות דגים במקום גידולם בתוך הים, ולאחר חקירה ודרישה מצא דג מסויים ו"דיו" שמו, וטען שהוא החלזון המבוקש. ואף שדג זה אינו עולה אחת לשבעים שנה מהים אלא מצוי הוא הרבה יותר, ואילו על החלזון מבואר לקמן (מד.) שעולה מן הים אחת לשבעים שנה, מכל מקום כתב שיש לפרש בכוונת הגמרא, שאחת לשבעים שנה הוא עולה ליבשה בנקל ובכמות גדולה, ובשאר השנים צריך לעמול כדי להעלותו מן הים. ועוד עמל הרבה על צורת הצביעה עד שנראה היה שהיא היא מה שהיתה בימי חז"ל. חידוש זה גרם לפולמוס גדול בין גדולי ישראל, ורוב גדולי ישראל התנגדו לחידושו, אך היו שגם הסכימו עמו.
ובערוך השולחן (או"ח סי' ט סי"ב) כתב וז"ל, ודע שזה שנים ספורות שאחד התפאר שמצא החלזון ועשה ממנו תכלת והמשיך אחריו איזה אנשים, אך לא היה לו שומע מגדולי הדור ומכלל ישראל ונתבטל הדבר עד כי יבא גואל צדק במהרה בימינו. וע"ע בספר מעשה איש (ח"א עמ' קלב) בדברי החזון איש בנידון זה, שאפילו ספק אין כאן, כיון שכל גדולי הדור חלקו עליו ויחיד ורבים הלכה כרבים. והטעם העיקרי לכך נמסר בשם הבית הלוי, שמאחר שדג ה'דיו' לא היה נסתר מעיני חכמי הדורות ובכל זאת לא קבעו שהוא החלזון, הרי יש בכך קבלה ומסורת שהוא ודאי אינו החלזון, על אף הסימנים שעליו. ובשו"ת ישועות מלכו (או"ח סי' א) כתב שודאי שאין לנו להחמיר ולחוש לצבוע חוט מדם דג ידוע, אחר שכבר הוחזק אצל ישראל זה יותר מאלף שנה שנגנז התכלת. אמנם הגה"צ רבי עקיבא יוסף שלעזינגר היה מן התומכים בחידוש התכלת. והגה"צ רבי מעשיל גלבשטיין זצ"ל היה מן הלוחמים ואסר הדבר בכל תוקף, ואף הוציא חיבור פתיל תכלת נגד החידוש. ועיין ליקוטי הלכות לחפץ חיים (יומא עמוד ד-ה).
וראה עוד לקמן (מד.) בדעת הסוברים שהתכלת אינו מדג הדיו אלא מדג הנקרא מורעקס או יאנטינא.
