שימוש בזהב הנמצא בים המלח
בסוגייתנו מבואר שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה תיעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח, כמו כן מבואר בעבודה זרה (מב:), שהמוצא עבודה זרה מוליכו לים המלח, ונסתפק בשבט הקהתי (ח"ו סי' שג) מה הדין המוצא בים המלח זהב או כסף, האם יש לחוש שהם מעבודה זרה או מהקדש, או כשמצא מטבעות האם יש לחוש שהם פדיון מעשר שני שחללו על המעות.
והשיב, שלשיטת הב"ח (יו"ד סי' קמו אות יב) שגם כשמוליך לים המלח צריך קודם לשחקו, אם כן כשמצא חפץ שלם שאינו נשחק אין לחשוש שהוא דבר האסור, אך לדעת הש"ך (ס"ק יג) הסובר כשמוליך לים המלח לא צריך שחיקה, אם כן לכאורה כשמצא שם חפצים יש לחוש שמא הם מאיסורי הנאה מזמן שהיו זורקים שם.
ובחשוקי חמד (ע"ז מב:) כתב, שאם הזהב לא שקע, אפשר להקל וללכת אחרי רוב העולם ולומר שהזהב הזה אינו של עבודה זרה או של הקדש, ואפילו אם הזהב שקע והוה קבוע, מ"מ לא אמרינן בזה שהוא כמחצה על מחצה, כיון שעדיין לא איתחזק איסורא, שאין ידוע בוודאות שאדם אחד זרק שם זהב של עבודה זרה או של הקדש.
אלא שכתב, שיתכן שכיון שמצינו הרבה פעמים בש"ס שצריך להוליך הנאה לים המלח, מסתבר שאחד מכל הדברים ודאי זרק לים המלח, ואולי אפשר לומר בכגון זה דהוה איתחזק איסורא. ועוד יש להסתפק, שאולי רוב הזהב שם הוא של איסורי הנאה, שמי ילך לזרוק זהב בים המלח, והרי אניות אינם עוברים שם, כמבואר ברש"י בפסחים (כח. ד"ה ים המלח) שאין ספינה עוברת בו.
