קנה שטיחים ונמצא בהם שעטנז
בסוגיין מבואר שבגד שיש בו שעטנז ואינו ניכר אסור למוכרו לנכרי מחשש שמא יבוא וימכרנו לישראל, וכמו כן הסיקה הגמ' שחיטים שנשפך עליהם יין נסך אסור למוכרם כמו שהם, אלא יאפה מהם פת וימכרנה לנכרי שלא בפני ישראל, שבזה אין חשש שימכרנו לישראל, כיון שפת עכו"ם אסורה לישראל.
ויש מהראשונים שכתבו (ריטב"א ד"ה שרייה, מרדכי פסחים סי' תקנח) שהנידון בסוגיין הוא בסתם יינם, שאף על פי שאיסורו רק מדרבנן, והחשש שמא ימכרנו לישראל לכאורה הוא ספק בדין דרבנן שדינו לקולא, מכל מקום לכתחילה אין לעשות כן, וראה כעין זה במהרי"ט (שו"ת, ח"ב סי' ב).
ובכתב סופר (שו"ת, יו"ד סי' נא) כתב שיש להוכיח גם מתוס' (ד"ה הבגד) שאף כלאים שאין איסורם אלא מדרבנן אסור למוכרם לגוי. אולם בנודע ביהודה (שו"ת, מהדו"ת יו"ד סי' קפו) הוכיח מדברי התוס' להיפך, שרק כלאים מדאורייתא אסור למוכרם, אך מכל מקום הסכים שמדברי השו"ע (יו"ד סי' פו ס"י) מוכח שאף דבר שאיסורו מדרבנן אסור למכור לגוי, שלכן אסר השו"ע למכור ביצת נבילה לנכרי אף על פי שביצת נבילה איסורה רק מדרבנן. וראה בפתחי תשובה (יו"ד שם סק"ו).
ובשבט הלוי (שו"ת, ח"ז סי' קעב) נשאל במי שקנה שטיחים לביתו ונודע לו שיש בהם שעטנז, כדת מה לעשות עמם, אם יכול להשתמש בהם ואם יכול למוכרם לנכרי. והשיב, שיש כמה מיני שטיחים, ואם השטיח הוא רך שיש בו איסור מדרבנן שמא תיכרך נימא על בשרו, אסור למוכרו לגוי, שגם דבר האסור מדרבנן אסור למוכרו לגוי אם אינו ניכר האיסור, שמא ימכרנו ליהודי, וכל שכן אם יש שערות ארוכות בולטות בשטיח שכאשר הוא מהלך עליו או שוכב בו השערות מחממות אותו ממש, שאז ודאי השטיח אסור מהתורה. אבל אם השטיח הוא קשה שרק כאשר בשרו נוגע בהם אסור, דהיינו כאשר הולך יחף ועלו השערות שבשטיח מעל עור העקב, כתב להתיר למכרו לגוי כיון שהוא ספק גמור, ספק שמא ימכרנו הגוי ואף אם ימכרנו לישראל יתכן שהישראל לא יכשל כלל, שאולי ישתמש שם רק בנעליים וכיוצא בזה ולא יבוא לידי איסור לעולם.
היתר נוסף כתב להשתמש בשטיחים ואפילו הם רכים, שיכסה אותם לגמרי בציפוי ניילון וכדומה, שאז אין חשש שתעלה נימא על בשרו, וכן לא שייך שבשרו יגע בכלאים.
ובמנחת יצחק (שו"ת, ח"ה סי' נט) נשאל מיהודי שקנה מסעדה עם כל הכלים השייכים לה, מיהודי שחשוד על אכילת נבילות וטריפות, שהשתמש בהם רק שני שבועות, והכלים נראים עדיין כחדשים, ויש ביניהם כלים שאי אפשר להם בהגעלה, וכן יש בהם כלי מתכת החייבים ליבון ויש חשש שהם יתקלקלו בליבון, ונידון השאלה הוא שמפני שהמה עוד כמו חדשים, המוכר רוצה לקבלם בחזרה, ולהחליפם בכלים חדשים ממש אחרים, ובזה השאלה אם מותר להחזירם לו מחשש שמא ימכרם לישראל, ויש בזה הפסד גדול אם נאסר בהחזרתם.
ובתחילת תשובתו האריך להוכיח שאף באיסורים דרבנן ישנה הגזירה שלא למוכרם מחשש שמא ימכרם לישראל אחר, ועל כן אף כלים שהתבשל בהם איסור, שאיסורם רק מדרבנן מפני שמן התורה לאחר שעבר מעת לעת שלא בישלו בהם הם מותרים, מכל מקום אסור למוכרם. אמנם האריך להתיר מכמה טעמים: א. שבנאסרו מאיסור דרבנן, מצד הדין מותר לכתחילה באינו בן יומו, משום שהוא גזירה לגזירה, אבל כתב שאין להקל, כיון שלא נמצא בפוסקים כן. ב. במקומות שרוב עכו"ם, ורוב קונים עכו"ם, יש להקל למכור ספק טריפה לעכו"ם, ועיי"ש מה שדן בזה. ג. ומכל שכן כוסות וקערות שתשמישיהן ברוב הפעמים הוא בכלי שני, ולרוב הפוסקים אינם נאסרים בבישול דבר אסור, אלא מחמת חומרא בעלמא, ובצירוף מה שרוב הקונים במקום ההוא הם עכו"ם והחשש שיקנה ממנו ישראל הוא חשש מועט, וכן יש כאן הפסד מרובה אם נאמר לו שלא ימכור, יש להקל.
