קיום מצוות פטר חמור בזמן הזה

בגמרא מסופר שרבי יהודה נשיאה היה לו פטר חמור, ושלח אותו לפני רבי טרפון שיאמר לו מה צריך להיות שוויו של השה שבו יפדנו. וכתב בביאור הגר"א (יו"ד סי' שכא סק"א) שמכאן יש מקור לדברי הרמב"ם (ביכורים פי"ב ה"א) והשו"ע (שם סי' שכא ס"א) שכתבו שפטר חמור נוהג בכל זמן, שהרי רבי יהודה נשיאה ורבי טרפון חיו אחר חורבן הבית, ומוכח שפטר חמור נוהג גם שלא בפני הבית וגם בזמן שאין קרבנות.
ובדרך פקודיך (מצוה כג חלק הדבור אות ב) כתב שלא ראה בגולה מי שקיים מצוה זו. וכתב שאפשר שהטעם הוא כיון שאין לנו כהן ידוע ביחוסו, וכל כהן הוא מסופק שמא אינו מיוחס.
ומה שעושים פדיון הבן ונותנים חמש סלעים לכהן [ראה מה שנתבאר בזה לעיל (ד:) בענין פטור כהנים ולויים מפדיון בזמן הזה], הוא כיון שאין דבר אחר שיכולים לעשותו, וגם אין יוצא שום קלקול ממה שנותנים חמש סלעים לכהן, אבל בפטר חמור יש חשש קלקול כעין בכור בהמה טהורה שנוהגים כל ישראל בזמן הזה למכור את אמו [ראה לעיל (ג:) בענין נתינת בהמה מבכרת לנכרי כדי לפטרה מן הבכורה], כדי שלא יבוא לידי מכשול כיון שצריך לרעות עד שיפול בו מום, וכן הוא הטעם בפטר חמור שאם יתן את הפדיון לכהן שאינו כהן באמת, וישתמש הבעלים בפטר חמור, ובאמת הוא אסור בהנאה כיון שלא נפדה בנתינה לכהן, ולכן אין מקיימים פטר חמור בזמן הזה כדי שלא לבוא לידי תקלה.
והקשה שאם כן יש לנו לקיים מצות עריפה, שהרי פטר חמור שלא נפדה מצוותו בעריפה. ותירץ שלא הנהיגו אבותינו שבגולה לערוף, כיון שכולם יודעים שמצות פדייה קודמת למצות עריפה, וכשיראו שאין מקיימים מצות פדייה אלא עריפה יבואו להוציא לעז על הכהנים ולומר שאינם כהנים באמת [וכעין מה שהובא בשם הדברי יואל לעיל (ד:) שם לענין פטור הכהנים והלויים מלפדות את עצמם], ולכן הנהיגו למכור את החמורה המבכרת לגוי כדי לפטרה מן הבכורה כמו בבכור בהמה טהורה. ומביא בסוף דבריו ששמע, שבארץ הקודש נוהגים גם היום לפדות הפטר חמור בשה [וראה לעיל (ב.) בענין קיום מצוות פדיון פטר חמור ברוב עם, שכך נהגו באותם שנים ועשו פדיון פטר חמור בצפת], וכתב שאפשר שהטעם הוא משום שכהני ארץ ישראל מוחזקים יותר בייחוסם מכהני חוץ לארץ.
וכתב בוישב משה (פרעשיל, סי' יח) שמה שכתב הדרך פקודיך שאם פדה את הפטר חמור ונתן את השה למי שאינו כהן באמת אסור לו להשתמש בחמור, ולכן אין עושים פטר חמור בזמן הזה, הוא נגד סוגיות מפורשות במסכתין שאין חייב באחריותו של השה, וכמו ששנינו (לקמן יב:) שהמפריש פדיון פטר חמור ומת אינו חייב באחריותו לדעת חכמים שההלכה כמותם. וכתב שהקדוש בעמקו על עסקי קדושתו לא דק בהלכות כל כך. וכן תמהו הרבה אחרונים על הדרך פקודיך.
ובעטרת משה (יו"ד ח"ב סי' רכז) פלפל ליישב דעתו, על פי מה שדנו האחרונים שמתנות כהונה שהופרשו שלא על מנת לתת אותם לכהן לא חלה ההפרשה [ראה במה שנתבאר בזה להלן (ע"ב) בענין חלות הפרשת תרומה ומעשרות כשאינו עומד לתת אותם], ובדרך זו חידש שבפדיון פטר חמור אין חל הפדיון על השה אלא כשיש רצון ואפשרות לתת את השה לכהן, ואם יש כהנים בעולם שיכולים לתת להם את השה, חשוב מיד בשעת ההפרשה כאילו בא לידם, ולכן נפטר מאחריותו. אבל כשאין כהנים ודאים בעולם ואין יכול לתת את השה לכהן, איך נחשיבו כאילו הביא את השה לכהן, ואף שאם יפריש פטר חמור נסמוך על חזקת הכהנים כמו שסומכים עליה לענין נתינת תרומות ומעשרות, מכל מקום כיון שאפשר לתקן באופן אחר ולמכור את האם לנכרי, עדיף לעשות כן ולצאת מן הספק.