עדות שטבע במים שאין להם סוף, והדין בזמנינו שהקשר בין המדינות מפותח
בגמ': תנו רבנן נפל למים בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף אשתו אסורה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מים שיש להם סוף אשתו מותרת ושאין להם סוף אשתו אסורה (יבמות קכא, א).
בסוגייתנו נחלקו באופן שנפל למים אם מעידין עליו שמת אם לאו. ופסק הרמב"ם (גירושין פי"ג הט"ז) כחכמים שאם ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא במקום אחר ואם נפל למים מקובצים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו. וכן נפסק בשו"ע (סי' יז סל"ב).
והנה כתב המרדכי (פט"ז סי' צב) בשם תשובת ה"ר אליעזר מוורדון שדקדק מלשון המשנה שנקטה מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא נקטה לשון אסורה לעולם, משמע שלאו לעולם קאמר, וכתב שכן נראה שתלו רבותינו ע"ה על חכמי הדור ויראי שמים שיתכוונו וישכילו על ענין המאורע בדורם, והאריך מאוד למצוא עילה להתיר אשה שנתעגנה ארבע שנים כי נטבע בעלה וחזקות מוכיחות שנטבע כי הכלים אשר איתו בספינה נמצאו על שפת הים, אך הביא שם דעת ה"ר אברהם כתב שכתב שקשה בעיניו להתיר, וכ"כ הראבי"ה שראוי היה לשמתא המתיר לכתחילה כעובדא דרב שילא ולא קבעו חכמים זמן לדבר ואין בידינו לבדות זמן מליבנו ודברים בלא ראיה, ואע"ג דלא שנינו אסורה לעולם אורחא דתלמודא למיתנא אסורה ואסורה סתם פתרונו אסורה לעולם. והנה מבואר דדעת ר"א מוורדון להתיר אף במים שאין להם סוף אם עבר זמן רב ואבד זכרו ומחמת זה יש אומדנא שמת דמותרת אשתו לינשא, ודעת הראבי"ה שאין לסמוך על אומדנא זו.
ובבית יוסף (שם ד"ה נפל למים) אחר שהביא את דברי ר"א מוורדון, כתב הינך רואה כמה רברבי חולקין על ר"א מוורדון בטעמים נכוחים וברורים, ודברי רבי אליעזר אין להם על מה שיסמוכו וכל הגס לבו בהוראה להתיר אשה על פי אותה תשובה עתיד ליתן את הדין לכן שומר נפשו ירחק ממנה.
אכן במהר"י בירב (שו"ת סי' יג) הביא את דברי ר"א מוורדון, וכתב דאע"פ שלא נסמוך לגמרי על זאת הסברא, עכ"פ נצרף זאת לסניף.
עוד דנו הפוסקים האם בזמנינו שיש קשר בין המדינות תולים שאם היה ניצול בודאי היה נודע לנו וכתב בספר חיים ושלום (סי' א, דף י טור ב) דאין לומר שיש הפרש בין זמנינו לזמן התלמוד דדוקא אז אסרו בנטבע במים שאין להם סוף משא"כ בזמנינו שנתחדש עניין ספינת הקיטור הסובבים בכל העולם לקצווי ארץ וים רחוקים אם איתא דיצא חי אף באיים הרחוקים היה נתוודע בעולם, זה אינו דאיך יתכן לעקור תקנת חז"ל שחששו שמא יצא חי למקום אחר והא דלא נתוודע הוא מחמת איזה סיבה, ואם שמצינו הרבה פוסקים שהתירו ע"י אומדנא היינו באומדנא שאי אפשר לצאת כשהוא חי דבהא ודאי לא עקרו תקנת חז"ל ממקומה. משא"כ כשאין סיבה מספקת ויש עדיין חשש שיצא חי למקום אחר אין מקום להתיר באומדנא דאם יצא חי היה נתוודע ע"י הספינות. וכן כתב בספר בצל הכסף (ח"ב סי' ד דף כד ג') דאף שהשכל מחייב דבאלו העניינים שנתחדשו בזמנינו הספינות והדואר, אומדנא גדולה היא דאם איתא דעודנו חי היה מודיע ברם אם אנו מתירין מטעם זה אתה בא לעקור תקנת חז"ל לגמרי ודל מהכא טעם זה וא"כ אין בידינו אלא הטעם דנאבד זכרו לבד, ומהך טעמא לחוד ודאי אין להתיר.
אכן במנחת יצחק (ח"א סי' א אות ז) כתב בשם האחרונים דכהיום הזה נתחזקה עוד הסברא הנ"ל (אומדנא דר"א מוורדון) ע"י המצאות חדשות שבעולם הטלגרף והטלפון ובכל עיר ועיר יוצאים מכתבי עיתים ובהם ידובר על כל המקרים אשר יתהוו בעולם ושערי תבל פתוחים לפני כל, אשר ע"י זה הוי אומדנא גדולה ומוכחת כחזקה דאתיא מכח סברא דעדיפא מרוב ומהני אף להוציא ממון, וכתב שם לצרף סברא זו להתיר העגונות שנשארו מאוישוויץ לפי מש"כ שם שאף בלא עבד זכר בעליהם הוי כמים שאין להם סוף וכיון שגם אבד זכרם יש להתירם בצירוף אומדנא זו, ועוד צירופים עיי"ש.
