ניגוב הידיים במגבת בשבת
בסוגייתנו מבואר הדין שבגד שרייתו זהו כיבוסו. כלומר שעצם שריית הבגד במים בשבת כבר נחשב לכיבוס. והקשו התוספות (שבת קיא: ד"ה האי) ממה שאמרו ביומא (עז:), ההולך להקביל פני רבו, פני אביו או פני מי שגדול הימנו, עובר עד צוארו במים ואינו חושש, וכן אמרו בביצה (יח.) שנדה שאין לה בגדים טהורים ורוצה לטבול את בגדיה הטמאים ולטהרם, והרי אסור להטביל בגדים ביום טוב להעלותם מטומאתם, יכולה להערים ולטבול בבגדיה, ולמה לא נאמר ששרייתו זהו כיבוסו.
ותירצו התוספות ב' תירוצים, א. שרק כשהבגד מלוכלך בטיפת דם או טינוף, אסור לשרותו במים, כיון ששרייתו זהו כיבוסו, ובזה מדובר בסוגייתנו, אבל בגד נקי אין איסור להשרותו במים.
ב. שלא אומרים שרייתו זהו כיבוסו, כאשר המים באים על הבגד דרך לכלוך, וההולך בתוך נהר עם בגדיו, הרי זה נחשב לדרך לכלוך.
להלכה הביא הרמ"א (או"ח סי' שב ס"ט) את שני התירוצים, וכתב, בגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מעוטים ולא מרובים שמא יסחוט [והוא התירוץ הראשון של תוספות]. ויש אוסרים בכל ענין, אלא אם נותן עליו מים בדרך לכלוך, [כמבואר במשנה ברורה (ס"ק מח), והוא התירוץ השני של תוספות].
וכתב בביאור הלכה (ד"ה שיש) שהנכון כדעה הראשונה, שכן הוא דעת רוב הראשונים, ולכן מותר לתת מים מועטים על בגד נקי, אם אינו מתכוין לכביסה, אולם כיון שיש כמה מהראשונים שמחמירים בזה, יש לחוש ולהחמיר כדעה השניה, ולא לתת מים גם על בגד נקי. וכן כתב במשנה ברורה (ס"ק מח) שיש לחוש לדעה זו להחמיר בשל תורה.
וכתב הפרי מגדים (א"א ס"ק יח), שלדעה הראשונה אם יש לכלוך בבגד אסור לתת עליו מים גם דרך לכלוך, כגון לנגב ידים שם. אולם בביאור הלכה (ד"ה שאין) כתב שאין הדבר ברור כל כך, שיש לומר שבדרך לכלוך לכל הדעות מותר. וכן כתב במשנה ברורה (ס"ק לט) שהנוטל את ידיו, גם אם המים עדיין טופחים על ידיו, מותר לנגב את ידיו במגבת גם אם יש עליו לכלוך, כיון שהניגוב נחשב לדרך לכלוך, ולכן מותר לנגב את ידיו במפה.
והנה יש דעה שלישית, והיא דעת היראים (סי' רעד), הסובר שאסור לתת מים על בגד, גם אם הוא נקי וגם דרך לכלוך, וכתב שאפילו ידיו רטובות במים מרובים, צריך שלא יקנחם בבגד בעוד שהמים מרובים עליהם, והוסיף, שלריבוי המים לא ידעתי שיעורין, הלכך מנהג כשר הוא כשאדם רוחץ ידיו בשבת שיזרוק המים מעל ידיו, וינערם בכח קודם קינוחו במפה או בבגד. ואת קושיית התוספות שהקשה איך מותר לעבור במים בבגדים והרי הבגד נשרה במים, תירץ שמדובר בבגדי עור, שלא נאמר בהם שרייתו זהו כיבוסו. והשולחן ערוך (שם ס"י) הביא את דבריו, וכתב שהרוחץ את ידיו טוב לנגבם בכח זו בזו, ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה, [אף על פי שמצד הדין מותר כיון שאין בו לכלוך (מג"א ס"ק כא)]. והרמ"א הוסיף שיש שכתבו שאין לחוש לזה, כיון שהניגוב הוא רק דרך לכלוך, וכן נוהגין.
והוסיף בספר רוח חיים (פלאג'י, סי' שב סק"ו, הו"ד בכף החיים ס"ק עה) שטוב להיזהר כשיקנח במפה, שלא לקנח במקום אחד דווקא, אלא יעביר המפה מצד לצד באופן שלא יהיו המים נגובים במקום אחד ויבא לידי סחיטה, גם צריך להיזהר במפה שהיא שרויה במים שלא ינגב עליה, שבודאי יבא לידי סחיטה, אלא ינגב במקום שהוא יבש ולא במקום לח.
ובספר קצות השולחן (בדי השולחן סי' קטז ס"ק מב) כתב, שירא שמים יקח לשבת קודש מפה רחוצה ונקיה מיוחדת לנגב בה הידים בלי שום פקפוק, ומפה אחרת יקח לקינוח ידיו ופיו בשעת הסעודה.
