נדר לצדקה אם ימצא אבידה, ומצא חצי אבידה

בגמ': בנדרים הלך אחר לשון בני אדם (נדרים נא, ב).

בסוגיין מבואר שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ודנו הפוסקים בנידון שאדם שנדר שיתן מעות לצדקה אם ימצא את אבידתו אשר אבד, ולבסוף מצא את האבידה ביד איש אחר, ואותו האיש אינו רוצה להשיב את כל האבידה אלא חציה, אם מחויב הוא ליתן את כל הסכום שהתחייב לצדקה, או לא.

בשו"ת ישיב משה (ח"ב סי' ריא) כתב שמאחר ואמר שמתחייב ליתן לצדקה אם יצא את האבידה, מסתמא כוונתו רק אם ימצא את כל האבידה, שכן הוא לשון בני אדם. וכן רוב האבידות שמוצאים, הדרך היא שמוצאים את כל האבידה. ומכל מקום צידד להחמיר לשלם קצת, לפי מה שהחזיר לו אותו האיש, כיון שיש לו שמחה קצת במה שהושב לו. ויש להחמיר ולשלם לפי הערך שמצא.

וכן דן בשו"ת והשיב משה (סי' מה) במי שאבדה לו אבידה, ונדר שכשימצאנה יתן סך פלוני לקופת רבי מאיר בעל הנס זיע"א, ומצא רק חציה, אם מחוייב ליתן כל הסך הנזכר, או חציו, או פטור לגמרי, עיי"ש.

והאגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנא) נשאל על דבר אשה שאמרה שהיא מתחייבת שאם תתכחש ע"י הדאיעט [דיאטה] שנתנו לה הרופאים, היא נותנת אלף דאלאר לצדקה. והסתפק השואל מהו שיעור הישועה המחייבת בצדקה, והאם מיד כשמורידה משהו ממשקלה חייבת לתת אלף דאלאר לצדקה. או שיש שיעור שצריכה להפחית ממשקלה, ורק אז חייבת לתת האלף דאלאר לצדקה.

והשיב האגרות משה שפשוט שמדת הכחשה אינו במשהו, אלא מה שבני אדם יאמרו שנתכחשה, והיינו שיהיה דבר ניכר.

והעיר האגרות משה שפשוט שאם יש לה בעל, והפר לה ביום שמעו, שהנדר מופר, אף באופן שיש לה מעות שאין שייכים לבעל.

וכן דן האגרות משה שם באריכות אם צריך תנאי כפול, ואם חייבת מיד או רק לכתוושע, והעלה שאינה חייבת רק אם תוושע, ולאחר שתוושע.