לשון הרע במספר על חליצה או גט

במשנה: לאחר שלשים יום מבקשין הימנו שיחלוץ לה. (יבמות קיא, ב).
בגמרא, לאחר שלשים יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה, והקשו תוס' (ד"ה לאחר), ואם תאמר מה הוא מפסיד אם חולץ לה ולמה אין כופין כדי להתירה ויש לומר שהוא מתבייש בבית דין לחלוץ לה שתרוק בפניו. ובמהרש"ם ציין לכמה אחרונים שדנו אם יש גנאי בחליצה וכן אם יש גנאי בגירושין.
והנה בשו"ת לחפץ בחיים (סי' לא) כתב לדון אם יש איסור לשה"ר במספר על חבירו שהתגרש, וכתב שקודם יש לחקור אם יש גנאי בדבר למי שגירש את אשתו, והביא בזה מדברי רש"י (קידושין נ.) שהמגרש את אשתו גנאי הוא לו, אך כתב דאעפ"כ יש להתיר בזה כיון שהוא דבר מפורסם ונאמר בי תלתא כמבואר בחפץ חיים (כלל ב' ס"ד), אך כתב עפ"י דברי הח"ח (כלל ב' ס"ג) שמותר לספרו רק באקראי אבל לא שיתכוון לגלות הקול ולהעבירו יותר אלא יספר באקראי ובלבד שלא יתכוון לגנות את חבירו, אך אם עברו הרבה שנים מאז שהתגרש יתכן שאם שכחו מכך יהא איסור לספר דבר זה, וסיים שיראי אלוקים מתרחקים מהיתר דאפי תלתא,
ולפי"ז יש לדון דיתכן דגם בחליצה יהא מקום להחמיר ולא לספר על חבירו שעשה חליצה, ויש שחילקו בזה שמש"כ התוס' שיש בזה גנאי היינו שבעצם המעשה ובשעת החליצה יש בזה גנאי, אך לאחר שנעשה מעשה אין לו בזה גנאי, ואין זה דומה לגירושין שהוא גנאי בעצמותו, ולא מחמת דבר צדדי שירקה בפניו.