לסמוך על השתנות הטבעים לקולא
בברית אבות (הובא בשדי חמד מערכת מילה, קונטרס המציצה סו"ס ב אות כב כתב, שלא כתבו התוס' (מו"ק יא. ד"ה כוורא שנשתנו הטבעים אלא לחומרא, שבזה יש לומר שדבר שבימי חכמי הש"ס עוד לא תפסו לחומרא וסכנה, חוששים לו בזמן הזה משום שנשתנו הטבעים. אבל חלילה להקל נגד דברי חז"ל, ומה שתפסו בימי חכמי הש"ס לחומרא וסכנה אין כח ביד שום חכם ורופא בעולם להכחיש דבריהם המקובלים עד משה רבינו ע"ה.
ובשו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א סי' פא נקט שאין אומרים שנשתנו הטבעים, ומה שאנו רואים שפרה וחמור יולדות קודם ג' שנים הוא מיעוט, ואף בזמן חז"ל היה מיעוט כזה, אלא שאין חוששים לו לדיני בכורה.
ובשיעורין של תורה (סי' א ס"ק טז כתב שאין מבואר בדברי התוספות שבהשתנות הטבעים ישתנה הדין להלכה, ואפשר שהדין נקבע בזמן הש"ס ולא יועיל שינוי הטבע לשנותו. ומכל מקום לענין בכורה כתב שבזמן הזה לא נסמוך על שהיא בת ג' שנים לומר שוולדה הוא ודאי בכור, לפי שלא היתה הוראת חז"ל בפירוש הכתוב לומר שולד של בת ג' שנים הוא ודאי בכור, אלא סימן בלבד נתנו שכן הוא שעדיין לא ילדה, ובהשתנות הטבע שוב אין לנו סימן זה. אבל במקום שקבעו חז"ל דין על פי המציאות ולא בדרך סימן בלבד, כמו בענין השיעורים, גם אם ישתנו הטבעים צריכים לקבוע הדינים על פי השיעור שהיה בזמן חז"ל. ועל פי זה ביאר גם דברי הרמ"א הנ"ל לענין דברי חז"ל שיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, שלא נאמרו דברים אלו אלא בגדר סימן, ולא קבעו כן לדין, ולכן כשהשתנה הטבע נשתנה הדין. אבל דבר שנקבע לדין אינו משתנה אף אם השתנה הטבע.
וראה מה שכתב הכתב סופר (שו"ת או"ח סי' כ ד"ה והנני מוסיף על החכמים בעיניהם אשר מקרוב באו, ואמרו שהתורה תלויה במקום ובזמן ומשתנה לפי השתנות העתים והטבעים ח"ו, והם חכמים מחוכמים בעיניהם ותועים ומתעים רבים ורבים חללים הפילו, והשכל לא ידעו שהתורה נצחית ולא ניתנה לקיום חיי הגוף אלא לשלמות הנפש, ונאמר (תהלים יט ח 'תורת ה' תמימה משיבת נפש', ובמדרש (תהלים שם למה היא תמימה מפני שהיא משיבת נפש, וכוונתו שאם היתה התורה משיבת הגוף לא היה אפשר שתהיה תמימה, כיון שהיתה תלויה במקום ובזמן, וחסרה היתה ולא תמימה, אבל כיון שהיא משיבת נפש אינה תלויה בזמן מן הזמנים ובשינוי טבעים ועתים.
