חשש לסכין מלובנת, ודין כלי נשק בזמנינו

בגמ': דתניא מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות (יבמות קכ, ב).

בגמרא הובאה מחלוקת רבי שמעון בן אלעזר ורבנן אם מעידין על המגוייד, דלרבנן אם ראו אדם מגוייד דהיינו פצוע מדקירות חרב (רש"י ד"ה ואפי' ראוהו מגוייד), מעידין עליו שמת שהרי ודאי מת, ולפי רבי שמעון בן אלעזר אין מעידין עליו משום שיכול לכוות דהיינו שיכול לחמם המכה באש שאז אפילו מחבורות חרב יכול להירפא וכיון שכן אין הכרח שמת שאולי נכווה וחי.

ורבא מפרש שאף לדעת רבנן אם דקרוהו בסכין מלובנת אין מעידין עליו שמת משום שבצורה זו אין הכרח כלל שמת אף לרבנן.

והנה דעת הט"ז (סי' יז ס"ק מד) דדעת הראשונים שהלכה כרבי שמעון בן אלעזר, ולכן אם אין ידוע באיזה סכין דקרוהו חיישינן שמא נדקר בסכין מלובנת ועדיין הוא חי. אך המהרח"ש (דף נד טור א, דף נז טור א) כתב דדעת הראשונים היא כרבנן ולכן כל שלא נודע שהיתה הסכין שדקרוהו מלובנת מעידים עליו ולא חוששים שנכווה אח"כ. וכן מבואר בים של שלמה (פט"ז סי' ז).

והנה בים של שלמה (שם) כתב שיש לחלק לגבי חשש שהסכין שדקרוהו היתה מלובנת, בין אם נדקר על ידי המלכות לבין אם נדקר על ידי ליסטים. והיינו דאף להראשונים שחששו דבסתמא הסכין היתה מלובנת ולכן אין מעידים עליו הוא משום שסתם מגוייד הוא בדיני מלכות, ועל פי רוב הם עושים תחבולות שיחיה המגוייד כך ימים ושנים מחוסר באיברים כדי שיהיה למופת ולהטלת אימת המלכות, ומשום הכי בסתמא אין מעידים כיון דרוב המגויידים כך הוא, אבל כשנתגייד שלא בדיני המלכות לא חיישינן למלובנת.

ובמראות הצובאות (שם ס"ק כב) הביא מה שכתב מהר"ם לובלין (סי קלג) לגבי אחד שנחתך על ידי גזלנים, וכתב דאפילו להנך ראשונים דגם כשלא ידענו שהיתה הסכין מלובנת חיישינן לזה מכל מקום בנידון דידן אין להחמיר משום שבנ"ד אנן סהדי שהגזלנים לא היתה סכינם מלובנת דלא נתכוונו כי אם להמיתו וגם אין מדרך הגזלנים ללבן את סכיניהם. וכתב המראות הצובאות שלפי זה נראה דהיכא שידוע שאין כן מנהג המלכות אין לחוש כשנתגייד על ידי המלכות לסכין מלובנת, וכתב דכדאי המהרש"ל והמהר"ם לובלין לסמוך עליהם בזה.

ברם דנו הפוסקים האם לכלי נשק בזמנינו יש דין סכין מלובנת ובעצי חיים (אה"ע סי' כה) נסתפק לענין גאראנטין (רימון יד) שאולי דינו כמו חץ מלובן כיון שבא החץ על ידי כח האש ונתחמם מאוד. אכן בצור יעקב (סי' קג) כתב לגבי אחד שעלה על הגשר ונפל לנהר ומפני שהיה הגשר זרוע במוקשים והתפוצץ, וכתב דחיישינן דאף אם נעשה טריפה על ידי זיקי האש מ"מ הרי נכווה על ידם ויכול לחיות אפילו אחר י"ב חודש ומבואר דסבירא ליה דיש למוקש דין סכין מלובנת.

אמנם בזקן אהרן (ר"א וואלקין ח"א סי' עג) כתב בנידון אדם שנפל עליו סניאראד (פגז מתותח) וכתב בתוך דבריו דאע"ג שלכאורה הסניאראד הוא מלובן כיון שבא על ידי התפוצצות מ"מ המומחים אמרו שהחץ גופא שבא מהסניאראד אינו מלובן ורק שעל ידי תערובת אבק השריפה שבתוך הסניאראד יתפוצץ הסניאראד לחתיכות ברזל וחוזק היריה הוא שפועל להמית או לקרוע להאיש שנפל בו החץ, וכללו של דבר דאף שיש בסניאראד גם חץ וגם אש אבל לא הרי פעולת החץ כהרי פעולת האש האש שורפת אבל אינה קורעת לגזרים והחץ קורע ומשבר אבל אינו שורף כלל כי לא רק שלא הספיק להתלבן במשך העת הקצרה שהאש היוצאת מאבק השריפה מפוצצת אותו מפני שזה נעשה כרגע אלא שגם החימום קצת נתקרר דרך הילוכו עד שפגע באדם ולכן שהועד שנקרע ע"י הסניאראד ודאי שנפגע ע"י חתיכת ברזל שהתפוצצה שאין בה חימום וכ"ש ליבון ובכה"ג לכו"ע מעידין. וע"ע במערכי לב סי' פג, פה) ובבת עמי (פ"א סי' יד).

ובאוצר הפוסקים (סי' יז ס"ק רנז אות ח בהג"ה) הביאו דעת מומחים שכדורי רובה ורסיסים אינם עולים לטמפרטורה שמעל 80 מעלות צלזיוס ולכך מחמת חימום אינם יכולים להזיק ולגרום כוויה וממילא אין להם דין של כלי זיין מלובן, יעוי"ש.