חשש לזות שפתיים בעד אחד המכחיש ע"א

במשנה: עד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא עד אחר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון (יבמות קיז, ב).

במשנה, עד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא עד אחר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון. וכתב בשו"ע (אה"ע סי' יז סל"ז), בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואח"כ בא ע"א והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהתירה הראשון ותינשא, שע"א נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדויות ואין דבריו של אחד במקום שניים, וכתב הרמ"א ומיהו משום לזות שפתיים לא תינשא.

והנה דין זה שבע"א המכחיש ע"א אע"פ שמותרת לינשא מכל מקום משום לזות שפתיים לא תינשא הוא שנוי במחלוקת. הרשב"א (בתשובה ח"א סי' תתל"ז) כתב חשש זה. אך הרמב"ם (גירושין פי"ב הי"ח) לא כתב דין זה שלא תינשא לכתחילה משום לזות שפתיים, וכן בשו"ע (שם).

והנה בחלקת מחוקק (שם ס"ק סז) כתב שאף לשיטות שלכתחילה לא תינשא, אין זה איסור אלא עצה טובה, והוכיח כן מלשון הרא"ש (פט"ו סי' ט) שכתב על האי דינא דע"א כנגד ע"א, שטוב הוא שלא תינשא משום הסר ממך עיקשות פה, ומשמע שאין זה אלא עצה טובה, וכ"כ הים של שלמה (פט"ו סי' טו) בדעת הרא"ש אמנם בדעת התוס' כתב שזהו מדינא ולא עצה טובה בלבד. וכן מבואר להלכה בתשו' המהרש"ל (נדפס בשו"ת ב"ח החדשות סי' עא).

אך בבית שמואל (שם סק ק"י) כתב שדעת התוספות (כתובות כב: ד"ה אי הכי) שאפילו בהתירוה לינשא, יש לה איסור גמור להינשא, וכ"כ הב"ח (שם) בדעת התוספות.

ובמהריא"ז ענזיל (סי' נא) כתב לבאר את שיטת התוספות, שהרי הטעם שהאמינו חז"ל לע"א בעדות אשה אינו מצד נאמנות העד עצמו, אלא בצירוף חזקה דדיקא ומינסבא, ולפיכך כל שעדיין לא נשאת לא התברר שדייקא, ולא התחזקה עדותו, ולא שייך לומר כל מקום שהאמינו לע"א הרי כאן שניים, ועל כן לדעת התוס' לא תנשא אף שהתירוה דעדיין לא יפה כח המתיר מכח האוסר ואיכא לזות שפתיים. אבל אם נשאת ויש חזקה דדייקא, בכך נתחזקה עדותו של הראשון, ונתבררה מהימנתו, ולכך אין דבריו של אחד במקום שנים ומשו"ה לא תצא.

והנה בים של שלמה (שם) מבואר דאף לשיטות שסוברות שמחמת הלזות שפתיים היא אסורה לינשא מ"מ נראה דאין מוחין בידה אם רצונה לעבור ולא לחוש ללזות שפתיים שלא תיקנו למחות באיסור זה.

אכן באפי זוטרי (שם אות קעז) מבואר דלמאן דס"ל דאיכא איסור דרבנן לינשא מחמת הלזות שפתיים מוטל על הבית דין להתרות עליה שלא תעבור, ולדעות שאין זה אלא עצה טובה, אם באה האשה לימלך אמרינן לה שלא טוב הדבר לינשא משום לזות שפתיים, ואי אמרה אדעתה דהכי דלא איכפת לה בלזות לא קנסינן לה. וכן מבואר בבית הלל (על השו"ע כאן) דלדעת הרמ"א שלכתחילה לא תינשא בי"ד מוחין בידה. וכן משמע בכנסת הגדולה

(הגה"ט אות תלב).