חרש שלמד לדבר, או שמשתמש בתנועות ידים
בגמ': אמר רמי בר חמא מאי שנא חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נשואין ומ"ש דשוטה ושוטה דלא תקינו להו רבנן נשואין וכו'. (יבמות קיב, ב).
בגמרא מבואר שלחרש וחרשת אין קידושין מן התורה ורבנן תיקנו להם קידושין. וכן נפסק בשו"ע (אה"ע סי' מד ס"א).
וכתב הרמב"ם (אישות פ"ב הכ"ו) חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעין ואין מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם. והיינו משום שכיון שאינו מדבר ואינו שומע אינו בן דעת.
דנו הפוסקים, בחרש אילם שלמד להסביר את עצמו בתנועות ידים, האם יש לו דין שוטה שאין קידושיו קידושין, או שאין לו דין שוטה.
והנה הטיפול בחרשים אילמים בדרך מסודרת החל בעיר וינה כמבואר בדברי הרש"ש (גיטין דף ע"א) שהשיג על דברי חכמת שלמה (שם) שחרש מלידה אינו יכול לכתוב וכתב הרש"ש בזמנינו נמצא בווין הבירה בית תלמוד על הכתיבה לחרשים מלידה.
ודן בזה בארוכה בקונטרס מלאכת חרש (לר' יהודה אב"ד טאפליא) וז"ל, אלו הם הנולדים חרשים מבטן, אינן שומעים ואינם מדברים, לומדים לקרוא בלשון עברי ואשכנז. וכשיוצאים מבית הלימוד לחרשים יודעים להתפלל ומבינים היטב בלשון אשכנזי וגם מלומדים המה לדעת רעליגיאן [למודי דת] ומבינים דברי המדברים אליהם כמעט בהברה ובחיתוך הלשון וגם המה מדברים בלשון עלגים באמת קשה עד למאוד, מכל מקום יש היכולת בידם לדבר כזה אשר השומע יודע ומבין מה שמדברים. אשר כעת היום השאלה להלכה ולמעשה מה דינם של אלה בענין קדושין וגירושין חליצה שחיטה ועדות, אם המה גם אחרי הלימוד כהנ"ל עוד בכלל חרשים שאמרו חז"ל או לא, כי אף שאינם שומעים מכל מקום הרי מבינים ויודעים ואנו רואין שיש בהם דעת ותבונה, גם הרי מדברים בלשון עלגים, ואם בכבד פה, מ"מ הרי אנחנו יודעים ע"י דיבורם מה שאומרים ומבקשים.
וכן בסוף ספר מלאכת חרש (לר' יחזקאל חפץ) כתב המחבר קול קורא וז"ל, כאשר בזמנינו חדשה נשמע בארץ, אשר המציאו בתי לימוד ללמד לחרשים שאינם שומעים ואינם מדברים לכתוב ולקרות בספר ולדבר כאחד האדם וכו' ועתה יש לחקור מה משפט החרשים האלה, אם יש להם עדיין דין חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר או שנאמר מאחר שהם מדברים כאחד האדם בדעת ובהשכל, יש להם דין חרש המדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו, וא"כ יש להם קדושין וגירושין מן התורה וחייבים בכל המצוות האמורות בתורה. והנה אנכי בעניותי העליתי כי יש להם דין חרש המדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו, והבאתי בעה"י ראיות לזה.
ובדברי הפוסקים מבואר שיש כמה דרגות שונות בנידון זה.
א. חרש אילם אשר למד לדבר כאחד האדם, דיבור שלם ותקין. דינו כפיקח לכל דבר, וכמו שכתב בספר מלאכת חרש (ר"י חפץ, קול קורא שבסוף הספר) שאלה החרשים כשרים לשחיטה, לצירוף עשרה, לתפילה ולענין עדות במקום שאין צריך דרישה וחקירה, וקידושיהם קידושין דאורייתא, וגם בידם לגרש דהרי הקידושין ג"כ מדאורייתא, אך לענין חליצה יש לדון בזה.
ב. חרש אילם המדבר בתנועות ידים וגם בדיבור בקול עילג. לדעת הדברי חיים (שו"ת אה"ע ח"ב סי' עב. ובתשו' שבקוטרס מלאכת חרש) הוי בגדר המדבר, וכפקחים הם, ואף שאינן שומעים, כיון שלפי הטבע אי אפשר לדבר מבלי לשמוע, ולכן אם הם מדברים מסתמא הם שומעים קצת עכ"פ, והם נחשבים כשומע ומדברים, ויכולים לקדש וקדושיהן קדושין דאורייתא וכן יכולים לגרש, אך לגבי חילצה כתב שעדיף באופן כזה לייבם.
וכן דעת המהרש"ם (ח"ב סי' קמ) שנשאל בנידון אשה שנפלה לפני יבם חרש שאינו שומע ואינו מדבר מתולדתו וע"י שלמד בבתים המיוחדים לחרשים בזה"ז יודע ומכיר בתנועות שבכלי המבטא של המדברים עמו ע"י תנועות השפתים ומבין כל מה שמדברים עמו לנוכח וגם הוא מדבר בלשון נלעג ובכל זאת מבינים השומעים את דבריו והוא עוסק במלאכתו בחכמה ובדעת ככל האדם והאשה מרוב חשיבותה אין רצונה להתייבם לו בשום אופן ותשב כל ימי' גלמודה אם לא יתירו לחלוץ, וכתב המהרש"ם להכריע דבנידון זה שלמדוהו להבין מה שמדברים אליו ע"י היכר תנועות השפתים אינו בהול ודעתו שלימה ולכ"ע חליצתו כשרה, והביא גם משו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' קז) שפסק בחרש המדבר ואינו שומע שכפקח הוא לכל דבריו.
אכן דעת הנאות דשא (בעל לבושי שרד, אה"ע סי' קלב) שדינו כשוטה, ואף שמוציא מפיו קול בעת תנועותיו ועל ידי זה נושא ונותן עם בני אדם, אין זה כלום, דאינו קול בן דעת אלא קול כסיל בעלמא, ולא חשיב קול אלא קול דברים ש/ל אדם המדבר, משא"כ קול הברה הזה ודאי שאינו כלום.
ג. חרש אילם המדבר בתנועות ידים בלבד. מבואר בגמרא (גיטין עא:) שחרש שאינו יודע לדבר כלל אלא מתוך הכתב אע"פ שאנו רואים שהוא חריף אינו בר קידושין וגירושין ודינו כשוטה, ומשמע שהוא הדין המדבר על ידי תנועות ידים, אך בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' לח) מסתפק בזה.
