חמץ נוקשה בערב פסח

בגמ': מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו (יבמות קיט, א).

בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' כ"א) מסתפק אם חמץ נוקשה אסור בערב פסח וכתב שזה תלוי במחלוקת בגמרא (פסחים מג. מח:) אם חמץ נוקשה בפסח עצמו באסור מן התורה או מדרבנן.

ובדברי הפוסקים ג"כ יש מחלוקת בזה כמבואר במגן אברהם (או"ח ריש סי' תמ"ב סק"א, סי' תמ"ז סק"ה), שלדעת הפוסקים דנוקשה בפסח עצמו הוא מדרבנן, והטעם שאסרוהו הוא משום גזירה דחמץ גמור, יש מקום לומר דעד כאן לא גזרו אלא בפסח עצמו ומפני חומר איסור כרת עבדו הרחקה, ואסרו גם נוקשה, אבל בערב פסח אפילו אחר חצות ואפילו לדעת רבי יהודה (פסחים כח.) שחמץ לפני זמנו בלאו, מכל מקום כיון שאין בו כרת לא החמירו למיעבד ליה הרחקה לגזור נוקשה אטו חמץ גמור, וכתב להוכיחלסברא זו מסוגיין שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו, הרי שמחלק בפירוש בין איסור כרת לאיסור לאו, ואף שחששו באיסור כרת אפ"ה לא חששו באיסור לאו, וכתב עוד דאפילו לרבא דפליג בסוגיין ואמר מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו, מ"מ הרי כתב רש"י (ד"ה מה לי איסור לאו), מי לא בעינן למיחש לספק איסור לאו כי היכי דחיישינן לספק איסור כרת, הא מידי דספיקא לאו הרחקה דרבנן היא בדבר המותר, דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר, דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד. הרי מבואר בדברי רש"י דבדבר שאסרו רבנן משום הרחקה אף בדבר המותר, גם לרבא יש חילוק בין איסור כרת לאיסור לאו וא"כ פשוט דאם נוקשה מדרבנן לא גזרו כי אם תוך ימי הפסח אבל לפני זמנו ולאחר זמנו לא גזרו.

אך כתב דבתרומת הדשן (סי' רנ, הו"ד במגיה למשנה למלך יו"ט פ"א הי"ז) הקשה על דברי רש"י מדברי הגמרא (פב.) שמקשה שם על דברי רבא דאמר רישא איסור לאו סיפא איסור כרת, הא רבא הוא דאמר כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת. ושם מדובר בתקנה דרבנן שעשו משום הרחקה ואפ"ה קאמר בגמ' כל בדאורייתא ל"ש איסור כרת ול"ש איסור לאו.

ולכן כתב התרומת הדשן דאין לסמוך על זה ולחלק בין לאו לכרת דאין לדמות גזירות דרבנן זו לזו, דלפעמים החמירו טפי באיסור חמור ולפעמים לא חלקו וממילא אפשר שאף לשיטות שחמץ נוקשה בפסח מדרבנן אין הכרח לומר שהוא מותר באכילה בערב פסח דמ"מ אפשר שרבנן החמירו בו ואסרו אותו אף בערב פסח.