זמן אפיית מצות מצוה כשערב פסח חל בשבת

כתב הטור (או"ח סי' תנח), אין מתחילין להתעסק בפת בי"ד עד אחר שש שעות, ומבואר בתשובה, מעשה באחד שאפה מצות קודם ד' שעות וכבר ביער חמצו, ואסרו רבותינו המצה, מפני שהוקש לפסח (פסחים קכ:), וכיון שפסח אינו נשחט אלא משש שעות ולמעלה אף מצה כן, אבל רבינו אליעזר הגדול ור' שמואל הכהן התירו, אך לכתחילה יש ליזהר משום חביבה מצוה בשעתה.

ואבי העזרי הביא תוספתא (פסחים פ"ב הי"ג) שיוצאין במצה ישנה [שנאפית קודם שש שעות] ובלבד שיעשנה לשם פסח, וכתב שהירושלמי (פסחים פ"ב ה"ד) חולק על התוספתא ואוסר אפילו עשאה לשם פסח, וכיון שהירושלמי אוסר ראוי להחמיר שלא לעשות קודם חצות.

ובשעת הדחק שלא ימצאו לאפות ליל מוצאי שבת משום חג העכו"ם ראוי לסמוך על התוספתא ולהתיר, ומ"מ יעשו ג' מצות בליל פסח משום חביבה מצוה בשעתה.

וכן כתב רב מתתיה, ערב פסח שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות לסעודות שבת, ולמה אין מבערין הכל ויאפו מצה ויאכלו בשבת, כדי להדר במצות מצה שלאחר שמילא כריסו ממנה [ויאכל מצה בשבת ערב פסח] אינו מברך עליה, הלכך אל תאפו מצה אלא במוצאי שבת מפני מראית העין, שאם אתם אופים מערב שבת אחרים מזלזלים במצות ומקילין בה, אף על פי שמותר לאפותה מערב שבת חזקו והדרו המצוה ואפו במוצאי שבת בזמנה. ורב האי כתב, מנהג אבותינו לבער חמץ מערב שבת ולאפות מצה, וגדר גדרו קדמונינו שלא לאפות מצה מערב שבת שלא יבוא לידי איסור, [עיי"ש בב"י בביאור האיסור], ובמוצאי שבת אופין מצה כתיקונה, ואנו אין לנו אלא מנהג אבותינו לאפות מערב שבת ולא לטרוח ביו"ט ולאחר אכילת מצה, אלא זריזין מקדימין למצוה. והרא"ש היה מבער הכל מלפני השבת ומשייר מזון שתי סעודות ואופה מצות מערב שבת, וסיים הטור, אני ראיתי בברצלונא מהמדקדקין שהיו אופין כל מה שצריכים למועד מקודם המועד, שאם יתערב עמו משהו מחמץ שיתבטל קודם איסורו.

והנה בסוגייתנו מובא שאפיית חביתי כהן גדול דוחה את השבת, ומבאר רבא הטעם לכך, שכיון שנאמר בתורה (ויקרא ו יד) שיש לאפותה 'על מחבת', יש ללמוד שיש לאפותה בכלי שרת, וממילא אי אפשר לאפותה בערב שבת, מפני שאם היא תאפה בערב שבת תפסל בלינה, דהיינו כאשר יעבור עליהם הלילה, שכל המנחות אחר שהם הוקדשו בכלי שרת הם נפסלים בלינה ואי אפשר להקריבם למחרת כמבואר במעילה (ט.). ובתוספות (ד"ה אפי) הקשו, שהרי כלי שרת אינו מקדש אלא בזמנו (להלן ק.), ואם כן מה בכך שיאפו את החביתין בערב שבת בכלי שרת הרי הם לא יתקדשו בכך, כיון שעדיין לא הגיע זמנם ולא יפסלו בלינה. וכתבו התוספות שכמו כן קשה זה גם על המובא להלן (צה.) לענין שתי הלחם, שאפייתם דוחה שבת מפני שאם הם יאפו בכלי שרת לפני שבת יפסלו בלינה, ולכאורה מדוע הם יפסלו, הרי כלי שרת אינו מקדש שלא בזמנו. ומבארים התוספות, שלפי הצד שאין האפייה דוחה שבת, אם כן ערב שבת הוא הזמן שבו יש לאפותם, ואז הכלי שרת יקדש בזמנו ושוב יפסלו השתי הלחם או החביתין בלינה. ומבואר בדברי התוספות יסוד גדול, שכל דבר שזמנו בשבת אבל הוא אינו דוחה שבת, נהיה זמנו להיות בערב שבת ונחשב שאז הוא זמנו העיקרי.

בבית שערים (שו"ת, או"ח סי' ריא) נשאל, כאשר ערב פסח חל בשבת אם מחויבים לאפות מצות מצוה בערב שבת אחר חצות, והשיב שדבר זה נלמד מדברי התוספות בסוגייתנו, שכל דבר שזמנו בשבת ואינו דוחה את השבת הוקדם זמנו לערב שבת, ונחשב שאז הוא זמנו העיקרי, וכמו כן אפיית מצות שזמנה הוא ביום י"ד אחר חצות משום שהוקשה לפסח, וזמן שחיטת הפסח היה ביום י"ד אחר חצות, לכך אם חל יום י"ד בשבת, כיון שאפיית מצות אינה דוחה את השבת הוקדם זמנה לערב שבת, ואז הוא זמנה העיקרי ולכך יש לאפות אחר חצות וכמו בכל שנה.

וכתב שעל פי זה נתיישב לו קושיא, שהנה כתבו הפוסקים (רמב"ן במלחמת ה' פסחים טו: שו"ע או"ח סי' תמד ס"א) שערב פסח שחל בשבת מבערים את החמץ בערב שבת, אבל משיירים מזון מהחמץ לאכול בשבת. ואף שכתבה המשנה (פסחים שם) 'מבערין הכל מלפני השבת', אין הכוונה 'הכל' ממש, אלא כמעט הכל מלבד מה שמתכוין לאכול בשבת, שבשבת מחויב לאכול חמץ ואסור לאכול מצה. וחולק על בעל המאור (פסחים טו:) שכתב שמבערין הכל היינו שמבערים את כל החמץ, ואפשר לו לסעוד בשבת מן המצה, ואף שאסור לאכול מצה בערב פסח, היינו משעה שישית אבל קודם לכן התירו. והנה בתוספתא (פסחים פ"ג ה"ט) מובא, ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני שבת, ואופה לו מצה בערב שבת. ולכאורה משמע ממה שהוסיפה הברייתא 'ואופה לו מצה' דהיינו שיבער את כל החמץ ויאכל בשבת רק מצה, וזה כדברי בעל המאור ולא כשאר הפוסקים.

וכתב שעל פי האמור יש ליישב ולומר, שתוספתא זו היא לפי שיטת הסוברים שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ולשיטה זו הזמן בו נאמר מצות שריפה בכל שנה הוא רק ביום י"ד כמבואר בפסחים (יב:) [לשיטת רש"י (ד"ה שלא) בתחילת שעה ששית, ולתוספות (ד"ה אימתי) אחרי שעה ששית], אבל בשנה זו שחל י"ד בשבת ושריפת חמץ אינה דוחה שבת, נמצא שלפי יסוד התוספות בסוגייתנו הוקדם זמנה להיות בערב שבת, ואז יש מצוה לפי שיטה זו לשרוף את החמץ בשריפה דווקא. וזה הביאור בדברי התוספתא 'מבערין את הכל מלפני השבת' בשריפה דווקא, ואז מקיימים מצות שריפה, כיון שאי אפשר לשרוף בשבת, וכל דבר שאינו דוחה את השבת זמנו בערב שבת, והראיה לכך 'ואופה לו מצה בערב שבת' שכמו שבשנה זו יש לאפות המצות מצוה בערב שבת אחר חצות, מפני שאי אפשר לאפות בשבת וכאמור לעיל, כמו כן יש מצוה בשנה זו לשרוף את החמץ בערב שבת מפני שאי אפשר לשרוף בשבת. ולפי"ז אין כוונת התוספתא לומר שאופה לו מצה לאכול בשבת, אלא המצה שאופה הוא עבור פסח, רק ממה שנהגו לענין אפיית מצה הוכיחו לשריפת חמץ. וסיים בבית שערים פוק חזי מה עמא דבר, שכל ישראל הכשרים אופין בערב שבת בי"ג, לכן אל תטוש תורת אמך ואל תלך בדרך אתם.