התרת אשה על פי בת קול
במשנה: ומשיאין על פי בת קול (יבמות קכב, א).
במשנה מבואר שמשיאין על פי בת קול, והמשנה מביאה שני מקרים של בת קול מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו, ופירש רש"י (ד"ה על פי) דהפירוש בת קול במשנה הוא ששמעו קול צועקת פלוני מת ולא ראו אדם בעצמו ומבואר דהמשנה מחדשת שאפילו אם לא ראינו מיהו הצועק כיון ששמע קול אדם הצועק ומצאנו שאכן פלוני איננו לפנינו נוקטים שאכן עדות הקול נכונה ופלוני מת.
וכתב התוי"ט (פט"ז מ"ו) דהך בת קול אינו כבכל הש"ס שהוא בת קול מן השמים אלא הוא שם מושאל לפי שלא נמצא שום אדם שהקול נשמע ממנו אבל לפי האמת אנו דנים שהיה אדם שם והלך וזהו ששנינו מעשה באחד, ומי הגיד לנו שאדם עמד שם אחרי שהלכו ולא מצאו אדם שעמד שם אלא ודאי דה"ק אף שלא ראוהו שצעק מ"מ מעשה שהיה ודאי כך היה, שהיה אדם עומד שם, ועל כן סמכינן ומשיאין דאילו היו מחשבין אותו לבת קול דעלמא דהיינו כעין נבואה לא היינו סומכים על זה דהלכה היא שאין משגיחין בבת קול כמבואר בגמרא (יד.) ועוד דאי בת קול ממש הוי מעשה לסתור, דבת קול משמע אפילו ידענו שאין לתלות באדם כגון נשמע קול מעל פני המים או מרום האויר ומעשה באחד היינו דווקא כשיש לתלותו באדם, ולשון בת קול הוא שם מושאל.
אכן בעזרת נשים (שם סק"ע) בפירוש הראשון כתב דמשמע שבת קול במתני' היינו כבעלמא דאמרינן יצא בת קול הלכה כבית הלל או כדאמרינן בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב, והא דלא הזכירן הפוסקים שמשיאין ע"פ בת קול [דהשו"ע כשהזכיר דין בת קול נקט דבת קול היינו של קול אדם] הוא משום דאין אנו בקיאין מהו בת קול. ובנהור שרגא (בסוגיין) כתב שמהים של שלמה )פט"ז סי' כב) משמע כדברי העזר"נ ממה שכתב שהאידנא אין כלל להשתמש בבת קול ומשמע שמפרש שבת קול אינו קול אדם רגיל דאם כן אין סיבה לחלק בין זמנינו לזמן המשנה.
וכמו כן במשיבת נפש (הראשון סי' לה דף מו ע"א) כתב דפשטא דמילתא היא בת קול ממש, ובשלמא במתני' יש לומר בת קול היינו כמו בסיפא מעשה באחד, דהיינו קול אדם אבל בברייתא דפליגי ב"ש וב"ה אם משיאין ע"פ בת קול ליכא למימר הכי דשם לא נזכר המעשה שבמשנה כלל, ועוד דאם בברייתא היא קול צווחה דאדם אם כן מאי טעמא דב"ש דאין משיאין, ומה שהקשה התוי"ט מהא דקיי"ל דאין משגיחין בבת קול כתבו ליישב עפ"י דברי הגמרא (בבא מציעא נט:) שלא דחו את הבת קול מפני ששקר הוא אלא מפני שכבר ניתנה תורה מהשמים, אבל בעדות אשה שהקילו טובא כל שנראין הדברים לא גרע מעד מפי עד וכיוצ"ב שהקילו, ואפשר שמשיאין מפי בת קול אף שאינו כפי הטבע.
וכמו כן בתפארת יעקב (על המשניות שם) כתב דלא קשיא נידון דידן מהא דאין משגיחין בבת קול דהתם הנידון הוא לענין לפסוק הלכה שניתן לנו לברר רק על פי התורה, משא"כ שהוא רק תורת עדות שפלוני מת משגיחין בבת קול וכ"כ בהגהות רצ"ה אב"ד ברלין בסוגיין.
ועיין בבית יוסף החדש (דף ע"ז ד) שהביא מה שעשה הגאון המקובל רבי נפתלי הכהן להתיר עגונה, על פי שם שהשליך בים וביבשה שאם היה חי היה צריך לבוא (לחזור), וכתב על זה דמה שהרעישו עליו בתשו' האחרונים איך אפשר להתיר אשת איש על פי שם דהוא כעין נבואה נראה דרק בהוראת דבר שייך לא בשמים היא, משא"כ זה שהוא רק חיסרון ידיעה אם בעלה חי ועל ידי שם נגלה לו שהוא מת, ואז נעשית מותרת ממילא על פי התורה אין לזה שייכות ללא בשמים, מאחר שאינו כי אם גילוי מילתא בעלמא.
