התחיל לומר תחנון ביום שאין אומרים

בגמ': ולימא קרבן לה' דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה (נדרים י, א).

הפוסקים דנו באדם שטעה והתחיל לומר תחנון ביום שאין אומרים מה עליו לעשות, שלכאורה כיון שכבר התחיל באמירת תחנון אם יפסיק לאחר שאמר כבר אלקינו ואלקי אבותינו והוציא ש"ש לבטלה הרי הוא בר נידוי הוא ח"ו, אך מצד שני הוא יום שאין אומרים בו תחנון. 

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' כד) כתב שאם הוא יום שאסור לומר תחנון מן הדין והתחיל אלקינו ואלקי אבותינו יסיים עכ"פ תבא לפניך תפילתינו כדי שיחול אמירת אלקינו על איזה תפלה, ולא יסיים עד אבל אנחנו ואבותינו חטאנו שאינו הזכרת יום חטא, אעפ"י שבאמת גם זה הי' אפשר דהא גם בימים כאלה אומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו מחל לנו מלכנו כי פשענו, הרי דאמירת הזכרת חטאים אינו אותה דרגה כאמירת תחנון, ובודאי כ"ה עפ"י סודן של הדברים, מ"מ אין הפסד בזה אם יפסיק אחרי תבא לפניך תפלתינו, אבל אם הוא רק יום יאהרצייט פשוט בעיני דיכול לומר עד אבל אנחנו ואבותינו חטאנו ויפסיק אם רוצה.

ובשו"ת משנה הלכות (חי"ג סי' יט) כתב שלכאורה נראה כיון שבשעת מעשה חשב שצריך לומר תחנון וברשות אמר הו"ל עכ"פ אונס או שוגג קרוב לאונס ועיין ריטב"א (חולין) במי שנטל ידיו ובירך ואח"כ לא אכל מחמת סיבה מ"מ לא הוי ליה ברכה לבטלה כיון שבשעת נטילה בדין נטל וברך אלא שלאח"כ ע"י סיבה לא היה יכול לאכול ומיהו לא דמי לזה דהתם נטילה ואכילה תרי מילי נינהו והנוטל מברך על נטילת ידים בפני עצמו וזה נגמר ואח"כ מברך על הפת אבל כאן הרי הוא כמפסיק באמצע ברכה ופשוט.

והנה כתב הרמב"ם (שבועות פי"ב הי"א) ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה ע"ש.

וממה שכתב 'המזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה' משמע כל השמות בכלל אלא דמ"מ כתב וז"ל לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה.

ולפ"ז בדידן נמי כשאמר אלוקני ואלקי אבותינו ימהר ויאמר זכרינו בזכרון טוב לפניך או מלך רחמן רחם עלינו או איזה סיום אחר שיבא לפיו בשעת מעשה לקלס להקב"ה, ואם כבר התחיל תבא לפניך תפלתינו יסיים ותשלח לנו משיח צדקינו או שאפשר כשאמר כבר תבא לפניך תפלתינו נמי כבר הוא סיום לאלוקינו ואלקי אבותינו שמבקש שיבאו לפניו תפלות ישראל. וכל זה אם התחיל בוידוי כמנהג ספרד אבל המתחיל כמנהג אשכנז בנפילת אפים יגמור הפסוק שהתחיל או שיגמור כל המזמור ויכוון לשם תפלה סתם או לשם אמירת פסוק תהלים ואין בו שום איסור או קפידא להפסיק בקפיטל תהלים. ומיהו יש לזרז המכריז שיכריז מיד שלא יבא לידי זה לכתחילה כמובן, וכמבואר בספר מעורר ישנים (ורשה תרפ"ו).