הקונה קוף שהיו בלועים בו מטבעות
בגמ': רב גמדא יהיב ארבע זוזי לספונאי, לאתויי בהון מידעם, לא אשכחו אתיוה ליה בהון קופא, אישתמיט על לחרתא, חפרו בתריה אשכחוה דרביע על מרגלייתא, אייתינון ליה כולהון (נדרים נ, ב).
בסוגיין מסופר שרב גמדא הביא ארבעה זוזים לספנים שיקנו לו דבר מה, מאחר והם לא מצאו כלום, הביאו לו קוף, הקוף ברח ונכנס בתוך חור אחד, חפרו אחריו ומצאו שהוא יושב על מרגלית, הלכו הספנים לר' גמדא ונתנו לו את המרגלית.
בר"ן (ד"ה אייתינון) כתב שעשו כן ממדת חסידות ולא מן הדין. והנה בעין אליהו הקשה מדוע יש בזה מידת חסידות, והלא ד' אמות של אדם קונות לו, ולא ד' אמות של בהמתו. ולכן אף שהקוף ישב על המרגלית, אין לרב גמדא שייכות למטבע זו כלל. וביאר שידוע שטבעו של הקוף הוא שמה שהאדם עושה גם הוא עושה, ובעת שרואה את האדם בולע דבר מה גם הוא בולע, וכן להיפך. ולכן כשמצאו את המרגלית תחת הקוף החזירוה לרב גמדא, מאחר וסברו שאם הקוף פלט את המרגלית, מסתמא הקוף בלע מרגלית זו קודם לכן, וזכה בה רב גמדא.
לפי זה כתב לחקור בדין אדם שקנה קוף, ולאחר ימים מספר התחיל הקוף לפלוט מפיו מטבעות, מי זוכה במטבעות אלו.
וכתב עפ"י פסק הרמ"א (חו"מ סי' רלב סי"ח) שאם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו, ואח"כ נודע שהיה בו כסף או זהב זכה בו הלוקח, שלא זכה בו הסרסור מעולם, הואיל ולא ידע בו.
וא"כ גם בנידון זה בעת שקנו את הקוף עבור רב גמדא לא היתה דעת הקניה אלא לקנות את הקוף, ולא על דעת המרגלית שבלועה בקוף, וא"כ אחר שהקוף פלט את המרגלית הרי זה הפקר, וע"כ מן הדין היו פטורים להשיב את המטבע לרב גמדא. אמנם מטעם מידת חסידות החזירוהו לרב גמדא.
ועיין במהרש"א (ח"א ד"ה אייתינון) שכתב שמאחר והספנין רובם חסידים, נתנו לרב גמדא את המרגלית, אע"פ שהקוף עדיין לא בא לרשותו של רב גמדא. ומה שאמרו בגמ' 'אתיוה ליה' אין הכוונה שהביאו את הקוף לידו ולרשותו ממש. ועיין בספר תורתך שעשועי (סי' ל) שדן לפי דברי המהרש"א בדין בעל חי שמצא מציאה מי זוכה בה, עיי"ש.
והנה בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' ריא) נשאל מסוחר עתיקות שקנה ספר עתיק יומין מיהודי, והמוכר ידע שהוא ספר ישן נושן וקבעו המחיר ע"ז כהוגן. וכשבא הקונה לביתו, מצא בתוך הספר חתימה של גדול קדמון מפורסם אשר מעלה ערך הספר פי כמה, והמוכר לא ידע מזה כלל, וכנראה גם אם היה יודע לא היה מחשיב זה בעת מכרו. ושאל הקונה אם יש בזה אונאה ובטל המכר, או כיון שהמוכר לא ידע מזה כלל, א"כ לא זכה בעצמו בזה.
והשיב, עפ"י פסק הרמ"א (הו"ד לעיל) שאם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו ואח"כ נודע שהיה בו כסף או זהב זכה בו הלוקח, שלא זכה בו הסרסור מעולם, הואיל ולא ידע בו. ובנתה"מ שם (ביאורים סק"ח) כתב שכל זה דוקא באופן שאין דרך להוודע כלל, והיה אבודה ממנו ומכל אדם, ולכן הוןא הפקר. אבל אם מצא כסף שהוא כרוך במטלית, ולא ידע מהו וכיוצא בזה בדבר שדרכו להוודע זכה הסרסור.
וא"כ בנדון דידן דומה יותר לנדון הנתה"מ, כיון שאין הדבר מכוסה, ואולי גם המוכר כבר הרגיש בחתימה, אלא שלא ידע להחשיבו, ונקרא דרך להוודע, ומצוי להמצא.
אמנם הביא שבתשובת עבודת הגרשוני (סי' צד) ובפ"ת (שם) כתבו בשם הלבוש (עיר שושן סי' רלג ס"א) שאפילו החפץ בעצמו הוא כסף, ולא שהוא כסף מחופה בבדיל, אלא שטעו בין בדיל לכסף, אעפ"כ לא קנאו הראשון, שלא התכוון לקנות כסף. ושם בודאי הדרך להוודע, ומצוי שיודיעהו שזה כסף ולאט בדיל. וא"כ לכאורה לשיטתם הדין עם הלוקח.
וסיים השבט הלוי שנראה לו שכאן כולם יודו שהצדק עם המוכר, שהרי בדיל וכסף הם שני מינים הם, ואם נתכון לקנות בדיל לא נתכוון לקנות כסף. אבל ספר עתיק בלי חתימה הנ"ל, ועם החתימה דבר אחד הוא, ונתכוון לקנות הספר שיש בו את החתימה עתיקת היומין. וע"י שקנה הספר קנה גם החתימה שבספר, ולכן הדברים נוטים שהצדק בזה עם המוכר, ויכול לתבוע זכותו על עילוי הספר ע"י החתימה.
והביא מעשה נוסף, באחד שנתן מטבע לעני קבצן, ע"מ שיפרוט לו ויחזיר לו תשעה מעשרה, והיו היחידות של תשעה מראיהן כמראה נחשת. והיה מטבע אחת מכוסה קצת באבק והרגישו שינוי, ונתגלה שהיא מטבעת זהב יקרה, והקבצן החזיק אותו בתור מטבע נחשת זולה, כאשר נתברר בברור. ופסק השבט הלוי שבעל הבית זכה במטבע, כיון שהקבצן לא ידע בה, ולא נתכוין לקנותה. ושיטת הלבוש, עבודת הגרשוני, הפ"ת, ורעק"א שאפי' אם אינו מכוסה ע"י מין אחר, אלא שטעו בין בדיל וכסף אין הסרסור קונה.
