הודעה בצייטונג (עיתון) על פטירת אדם

בגמ': ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי, ואמרי כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב. וכו', נח נפשיה דרבי. אמרו ליה רבנן לבר קפרא, זיל עיין. אזל אשכחיה דנח נפשיה, קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה, פתח ואמר, אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש. אמרו ליה, נח נפשיה, אמר להו, אתון קאמריתו ואנא לא קאמינא.(כתובות קד, א).

בכלבו (סי' קיד) כתב שבשכונת המת, נוהגים לשפוך כל מים שאובין, וטעם המנהג לסימן שידעו הכל שיש בו מקרה מות ולא יהיה מודיע בפה, ויהיה מוציא דבה שעליו אמר הכתוב (משלי י יח) מוציא דיבה הוא כסיל.

ובספר מטעמים (מערכת בר מינן אות י) ובספר מנהגי מטרדסדוף (נדפס בסוף ספר בית ישראל ח"ח אות ז) כתבו, לפני תפילת שחרית היה השמש דופק על דלתות הבית דפיקות, וכשנפטר אחד מתשובי העיר לא היה דופק אלא ב' דפיקות. עוד כתב שם (הערה צ) שבק"ק פאפא כשנפטר אדם היה מודיע על כך השמש ע"י תליית קופסא גדולה על ליבו והיה מחזר על הבתים וקורא צדקה תציל ממות, וכך ידעו שנפטר מת.

ובפלא יועץ (ערך בשורה) כתב, שאם אדם מוכרח להגיד לחבירו איזו בשורה רעה משום איזו צורך שעה לא יגיד לו אלא ברמז באופן שיבין מעצמו, או על ידי גוי, ולא ישלח ישראל אחר שיודיע לו שהרי אמרו דעלך סני לחברך לא תעביד, אלא אם כן חושש שהדבר יוודע לחבירו פתאום שאז צריך חכם לב שיגיד הדבר בסדר נכון.

והנה בשו"ת שלמת חיים (יו"ד סי' תכז) כתב שבהודעה על פטירה בעיתון, כנראה אין חשש משום מוציא דיבה, 'לאחר שכונתם לצורך איזה דבר לעורר'.

ובשו"ת שלמת יוסף (סי' כא אות ב) כתב שאין איסור בזה כיון שאין זה אלא כתיבה והיינו כדרך רמז שבזה אין חשש.

היתר נוסף כתבו בזה הפוסקים על פי מה שכתב הגר"ח פאלאג'י בשו"ת חיים ביד (סי' קג) שכל שעתיד הדבר להוודע אין חשש מוציא דיבה.

ובשו"ת רבי עזריאל (ח"א יו"ד סי' רסג) כתב השואל על הערה שהעירו למו"ל מדוע מודיע בכתב עתו שפלוני ופלוני בצדיקי עמינו שבקו חיים לכל חי, והלא אסור להוציא דיבה כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' תב). והביא שיש מי שרצה לבאר שדבר זה מותר מפני שמקור דין זה נאמר בגמ' (פסחים ד.) לגבי קרובים, וא"כ לכאורה אפשר לומר שרק כשמודיע לקרוב שקרובו נפטר הוא מוציא דיבה, אך אם מודיע זאת לסתם אדם אין זה דיבה. אך כתב שם לדחות היתר זה שהרי הכל קרוביו של תלמיד חכם, ולפי"ז אסור לכתוב בעתון ממיתת ת"ח וצדיקי עמינו, והוי בכלל מוציא דבה. וכן כתב להוכיח ממה שאמרו בסוגיין 'אמר להו אתון קאמריתו ואנא לא קאמינא', שאף שהמדובר היה בתלמיד חכם, מ"מ לא רצה לומר, אך כתב שיש לדחות ראיה זו.

אולם, למעשה נקט שאין שום מוציא דבה בכתב, שמוציא דבה הוא רק באמירה אבל לא בכתב שהרי הוא לא אמר רק ממילא נשמע, דלשון דבה הוא אמירה משורש דבב. וראיה לזה מהא דפסקינן בשו"ע (יו"ד סי' רמ ס"ב, סי' רמב סט"ו) שאסור לקרות אביו, ורבו בשמם ומצינו כמה גדולים שהיו כותבים שם אביהם ושם רבם, על כן מוכח שבכתב ליכא איסור, וה"ה בנד"ד, וכן העדים כותבין שם אביהם בחתימתם בגט. ע"כ דברי השואל. אך עיין שם במה שענה לו הגאון הנ"ל.