אתרוג שהפיטם שלו מנומר בכתמים כשרים
בחיים וברכה (אות רנט-רסב) הסתפק בדין פיטם של האתרוג, והוא העץ הנקרא דד, שיש עליו חזזית או נקודות לבנות, אם הוא בכלל חוטמו של האתרוג שבו פוסל שינוי מראה במשהו, או שמא יש לומר שכיון שנחלקו הראשונים בפירוש חוטמו של האתרוג, אם הפיטם בכלל זה, וכמו כן נחלקו הראשונים כשוחטמו של האתרוג מנומר במראות כשרות אם הוא נפסל בכך, אם כן יש לצרף הקולות ולהכשיר האתרוג לכתחילה.
ושלח את שאלתו לפני המהרש"ם, שהשיב לו (שם אות רס, שו"ת מהרש"ם ח"ז סי' קסז) שיש להכשיר את האתרוג אפילו כשהפיטם מנומר בנקודות של מראה פסול, כיון שהרי אפילו אם ניטלה פיטמתו זו אין האתרוג פסול בכך לדעת הרבה פוסקים, ואפילו ביום הראשון של סוכות שאתרוג החסר פסול בו. ואם כן כל שכן שלדעתם אם הוא מנומר אינו פסול, וכמוכח בסוגייתנו, שדבר שאינו מעכב אינו פוסל אם שינו בו, ואין לומר שבחסר לגמרי עדיף ממי שעשה שלא כתיקונו, וכמבואר לעיל, ואם כן אין המנומר פוסל בדבר שבעצמו אינו מעכב.
והקשה בחיים וברכה (שם אות רסא) , שאפשר שבכל דיני התורה כן הוא שדבר שאינו מעכב אינו פוסל אם שינו בו, אבל לענין אתרוג שצריך שיהיה הדר, אם כן כשהוא מנומר ואינו הדר גרע בזה מחסר לגמרי, שכשהוא חסר לגמרי אינו פגום בהדרו, אבל המנומר הוא פגום בהדרו. ושאל כן שוב למהרש"ם, והודה לטענתו וכתב לו שאינו מחליט להקל כשיש נקודות ממראה פסול על דדו.
אך כשהיה בצל קורת הגאון הגר"ח אבד"ק בריסק לקבל הסכמה על ספרו, אמר לו שיש לקיים דברי המהרש"ם שאמר בתחילה. והוא משום שלעולם לענין הדר כל שיש שינוי ופגם בהדר הרי הוא פסול, אפילו בדבר שאם היה חסר לגמרי היה כשר. אבל בפיטם שחסר, לדעת המכשירים אותו אפילו ביום הראשון שבו אתרוג שחסר פסול, הרי על כרחך טעמם הוא משום שסוברים שהפיטם אינו נחשב כלל מגוף האתרוג אלא הוא כעץ בעלמא. ואם כן לדעתם אינו פסול גם אם נשתנתה מראיתו ואינו הדר, כיון שלא ציותה התורה אלא שהאתרוג יהיה הדר, אבל הפיטם שאינו מן האתרוג אלא עץ בעלמא הוא, אין להצריך בו דיני הדר. וכתב בחיים וברכה שדברי פי חכם חן ושפתים ישק, אכן לדינא לא גילה הגר"ח דעתו בזה.
אמנם ביבקש תורה (ארבעת המינים סי' ז) הוכיח, שהראשונים שהכשירו אתרוג שניטלה פטמתו ביום הראשון, לא דיברו אלא באתרוגים שהפיטם שלהם הוא כמראה עץ, ולא באלו שהפיטם שלהם הוא כמראה האתרוג. ועל פי זה כתב שגם בשינוי מראה בפיטם אין להכשיר עפ"י המהרש"ם והגר"ח אלא דווקא בפיטם שהוא עץ, אבל בפיטם שהוא חלק והמשך האתרוג, כיון ששייכים בו הפסולים של חסר ונשבר, ה"ה ששייך בו פסול מראה מנומר, שבחוטמו פוסל בכל שהוא כל שנראה לעין להדיא.
ובהגהות הגר"ח צאנזר (על המג"א שם) כתב, שנראה שמאחר שההלכות גדולות (הלכות קידוש) והרי"ף (ברכות לז:) והרמב"ם (ברכות פ"ז ה"ט) ורש"י (ברכות נ: ד"ה אבל לא גלוסקאות) והרשב"א (שם ד"ה ולעינין) מקילים בדבר כיון שהוא מדרבנן, ההלכה כמותם, והתוספות (שם ד"ה אין) הם יחידים בדבר. ולכן רשאי לזרוק פרוסת המוציא על השלחן כיון שאין הפת נמאסת בכך, וכן עמא דבר, ומכל מקום בעל נפש יחוש לעצמו.
ובהתעוררות תשובה (שו"ת ח"א סי' קעח) כתב שאביו בעל הכתב סופר היה נוהג שהיה מברך בשבת ויו"ט על לחם משנה, והיה מכוין להוציא את בני ביתו והמה היו מכוונים לברכתו ויוצאים בברכתו ובלחם משנה, והיה זורק ליושבים בשלחן פרוסה המוציא, ותמה שהרי הלכה רווחת בגמרא ובפוסקים שאין זורקים אוכלים ובפרט פת גם כשאינו נמאס וכמבואר במג"א. וביאר מנהג אביו, לפי מה שמבואר במג"א (סי' רעד סק"א) שבשבת אין חותכים בלחם קודם ברכת המוציא רק יש נוהגים לרשום סביבו בסכין, ועיין במחצית השקל (שם) הטעם לזה. ומובא בפוסקים טעם יען ששלחנו של אדם דומה למזבח, כמו שכתב הרמ"א (או"ח סי' קסז ס"ה) שמצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר (ויקרא ב יג) 'על כל קרבנך תקריב מלח'. והמאכל דומה לקרבן, ומה שהבעלים אוכלים הוא בבחינת קדשים קלים שהבעלים אוכלים, והמוציא הוא כנגד אימורים חלק גבוה, לכן עושים בשבת רשימה עם הסכין ובחול חותכים קצת קודם, להפריש ולזמן חלק גבוה. ומובא בספרים שיש ענין לאכול את הפירורים המתפקעים ונופלים בשעת חתיכת המוציא, והמה כמו אימורים שנתפקעו מעל גבי המזבח. והנה מצות הקטרת האימורים היא על ידי זריקתם על האש שבמזבח, כמו שמבואר בסוגייתנו, שנאמר (דברים יב כז) 'ועשית עולותיך הבשר והדם', מה דם בזריקה אף בשר בזריקה, לכן פרוסת המוציא שהיא בבחינת אימורים זורק אותם למסובים, ואדרבה זהו כבודם להחשיבם כאימורים, ולכן אין בדבר משום בזיון.
