איסור עשה במראית העין ואיסור דאורייתא בחשד

כתב הרמב"ם (ממרים פ"א ה"ב), שכל הדברים שאמרו חכמים, בין הדברים שלמדו אותם מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ובין הדברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ובין הדברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה, והן הגזירות והתקנות והמנהגות, בכל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, [שנאמר (דברים יז י) 'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך'], והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר (שם יז יא) 'על פי התורה אשר יורוך', אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, 'ועל המשפט אשר יאמרו' (שם) אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, 'מכל הדבר אשר יגידו לך' (שם) זו הקבלה שקבלו איש מפי איש. ומבואר שלדעת הרמב"ם כל העובר על דברי חכמים עובר בעשה ובלא תעשה.
והקשה בציונים לתורה (כלל י) על הרמב"ם מהמבואר בסוגייתנו, שההפרש שבין מום הפוסל בכהנים משום שאינו שוה בזרעו של אהרן, לבין מום שאינו אלא משום מראית העין כגון מי שנשרו ריסי עיניו, הוא לענין איסור עשה, שרק כהן שאינו שוה בזרעו של אהרן עובר בעשה אם עבד, אבל אם אין בו אלא משום מראית העין לא עבר בעשה. ולכאורה לפי דעת הרמב"ם שבכל איסור דרבנן עבר בעשה, גם במראית העין עבר בעשה משום 'ועשית על פי הדבר', כיון שיש בו על כל פנים איסור דרבנן.
והוכיח מכאן, שבאיסור מראית העין אין אלא איסור דרבנן גם לפי דעת הרמב"ם, ולא אמר הרמב"ם שעובר בעשה אלא בגזירות ותקנות חכמים, אבל מראית העין אינה גזירה אלא חומרא בעלמא, משום שנראה כבעל מום והרי הוא כמזלזל באיסור, שאינו חושש אם יאמרו עליו שהוא עובד בהיותו בעל מום, או שהוא בזיון לקרבן אם העובד מאוס למראית העין וכמו שמשמע ברש"י, ובין כך ובין כך אין כאן חשש שיבואו לידי איסור דאורייתא, ולכן אין בו עשה של 'ועשית' ולא לא תעשה של 'לא תסור', אלא איסור דרבנן בלבד.
אך בשו"ת הרד"ך (בית יז חדר ה ד"ה ואף אם נאמר) נקט, שמה שאסור לאדם להביא עצמו לידי חשד הוא איסור דאורייתא, והוכיח כן, ממה שאמרו (שבת כג.) שהטעם שציותה התורה להניח פאה בצד שדהו שהוא מקום הניכר, הוא מפני החשד שלא יחשדוהו שלא הניח פאה, ומבואר שהתורה חוששת לחשד, ומן התורה צריך לחשוש לו. וכן כתב מהר"ח פיזארו בתשובתו שנדפסה בשו"ת הראנ"ח (מים עמוקים סי' מב), והחיד"א בעין זוכר (מערכת חי"ת אות לב) ציין לדבריהם. ולפי זה, גם מומים שחששו להם חכמים משום מראית העין יש בהם איסור דאורייתא, וחזרה הקושיא למקומה, למה אמרו בסוגייתנו שאין בהם עשה. ועיי"ש בציונים לתורה, במה שכתב בזה שרק רבי שמעון סובר כך לשיטתו שלומדים מטעמא דקרא, ואין הלכה כמותו.