תדהמה נפלה בחדר. עוד לא היה בארץ ישראל אדם שיתרום למוסד תורני סכום גדול שכזה...
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, בעל ׳חזון יחזקאל׳ זצ"ל, שאף הוא היה מהמשתתפים באותו כנס הצלה סיפר בשמחה רבה לתלמידיו בישיבת סלבודקה על ההצלחה הגדולה של הכנס. הוא הביע את התפעלותו מהתבטלותם וממסירותם של הגבירים לגדולי ישראל, וציין כי החסידים שהיו ביניהם נכנסו לחדר כשהם חגורים באבנטים ('גארטלעך'). כך כאשר נקב הנגיד ר׳ יחיאל מאיר פיק ז״ל, מחסידי גור, בסכום תרומתו שסבור היה לתת, אמר לו הבית ישראל שתי מילים חדות כתער: 'כפל כפליים׳! ור' יחיאל מאיר פיק, בלא כל היסוס, כתב המחאה בסכום שהיה פי ארבע מהסכום שנקב בתחילה...
מרן ה'בית ישראל' עם מרן ה'אמרי חיים' מויזניץ בכינוס חירום להצלת החינוך החרדי
בשנת תש"ל הייתה מצוקה כלכלית גדולה למוסדות חינוך רבים, בהם תלמודי תורה בכל רחבי הארץ, שבעיקר פנו לעם שבשדות ובאו להוציא יקר מזולל ולקרב לבבות ילדי ישראל לאבינו שבשמים. בתחילה ניסו העסקנים להתמודד עם הגרעון בדרכים שונות, אם בהשגת הלוואות ואם בצמצום הוצאות, אלא שבשלב מסוים הם הבינו כי הקומץ אינו משביע את הארי. היה זה לאחר שרואה החשבון הודיע לעסקנים שהגרעונות עומדים על יותר ממיליון דולר, סכום עצום וכמעט דמיוני באותם ימים. רואה החשבון אף הוסיף בעגמומיות כי מלבד הגרעון שמוסיף והולך בצעדי ענק, הרי שגם הדרישות הבנקאיות הנלוות גם הן גדלות ומסתעפות. כך שהייתה זו סכנת התמוטטות למוסדות תורה רבים מאד.
העסקנים נכנסו ובאו אל הרה"ק הבית ישראל מגור זיע"א כדי לטכס עצה עימו כיצד יוכלו לסדר ולשלם את הגרעון, ולאחר שהרה"ק הבית ישראל האזין לדברים שנשמעו, עלתה והתגבשה הצעה לערוך כנס הצלה מיוחד, דינר מיוחד, בו ישתתפו בעלי הון מבני הציבור החרדי, נגידים ועשירים אשר דבר ה' יקר לליבם, כשיחד עימם ישבו גדולי הדור שיזעקו את זעקת החינוך היהודי הטהור ויבקשו מהם להרים את תרומת לבם ברוח נדיבה.
הרה"ק הבית ישראל הטיל את משימת ארגון הכנס על אחיינו הרה"ח ר׳ משה שינפלד ז"ל, והורה לו לבקש מהיהלומן החרדי הנודע ר׳ יוסף גולדפינגר ז״ל לערוך את הכנס בביתו הפרטי, שהיה ברחוב מהר"ל בצפון תל אביב.
באותם ימים היה ר׳ יוסף גולדפינגר ז״ל קרוי בשם 'מלך היהלומים'. זאת מאחר והיה הראשון בארץ ישראל שקיבל מסינדיקט היהלומים בלונדון הקצאה חודשית קבועה של יהלומים גולמיים למכירה ליצרני יהלומים. הקצאה זו העמידה אותו בראש הפירמידה של סוחרי ומשווקי היהלומים בארץ, וכמובן שהון ועושר רב היו בביתו. לב פתוח היה לר' יוסף לכל דבר שבקדושה, והוא תמך ביד רחבה בצדיקים שגרו בתל אביב ובמוסדות התורה. עסקני המוסדות התורניים תמיד שיחרו לפתחו, והוא הרים את נדבתו בחפץ לב.
הסיבה שבשלה נבחר ר' משה שיינפלד לבקש מר' יוסף גולדפינגר בקשה זו, הייתה לפי שר' משה היה עובד בכיר במשרדו של ר׳ יוסף שבבורסת היהלומים וקשר טוב היה ביניהם. כמובן שלאחר שר' משה שטח את הבקשה המיוחדת בשמם של צדיקי וגאוני הדור, ר׳ יוסף נאות לכך בשמחה והוא קבע תאריך בו יארח את הכנס בביתו.
לא זו בלבד אלא שר' יוסף עצמו נעתר לעזור ולסייע בהכנת רשימת המוזמנים. הוא ישב יחד עם ר' משה במשך זמן רב והעלו שמות שונים אותם כתבו ברשימה מסודרת. כמובן שעדיין לא הזמינו איש, שכן ידעו שניהם שרשימת המוזמנים חייבת להכנס תחילה וראש אל הקודש פנימה, אל הבית ישראל כדי שיחווה את דעתו.
כשהרשימה הייתה למראה עיניו של הבית ישראל, עיין בה הרבי בדקדקנות רבה, והודיע לר' משה כי לא כל השמות שמוזכרים ברשימה זו ראויים להגיע לכנס. וזאת מאחר שברשימה הופיעו אנשים שמצבם הרוחני אינו נהיר דיו ולא ידוע בוודאות האם הם שומרי שבת כדת מחללו. הבית ישראל ביקש למחוק אותם שמות מן הרשימה, על אף שהיה ברור כי אישים אלה ירצו מאד לבוא ולהשתתף בכנס, וכי אם הם יבואו ניתן לשער שגם יתרמו תרומות מכובדות, אולם הבית ישראל הסביר כי זכות החזקת התורה יכולה להנתן רק לכאלה שהם חרדים לדבר ה' ושומרי שבת כראוי.
הכינוס הגדול התקיים בחודש אדר תש"ל, ואולם תיעוד מצולם של המעמד הנשגב לא קיים, מאחר והבית ישראל הורה וביקש שלא יבואו צלמים להנציח את הכנס. עדי ראיה שהיו במקום, אם נדיבי העם ואם שאר משתתפי הכנס, סיפרו על מעמד נורא הוד שהתקיים כאשר בשולחן הנשיאות ישבו מצד אחד גדולי ישראל, צדיקי וגאוני הדור, ומולם ישבו הנגידים שהוזמנו למעמד.
בדייקנות מובהקת הגיע הבית ישראל למקום בשעה היעודה. נגידי העם כבר ישבו בביתו של ר' יוסף גולדפינגר, וכאשר הבית ישראל הגיעה למקום ברכב, היה נדמה כי הרבי עולה תיכף ומיד, אך לא כך היה. אחד מנאמניו של הרבי נשלח במהירות לברר האם הרה"ק האמרי חיים מויזניץ זיע"א כבר הגיע לכנס. ומשנענה בשלילה, המתין הבית ישראל במכונית עד בואו של האמרי חיים.
תשוש וחולה היה האמרי חיים באותם הימים, ועקב מצב בריאותו הרופף היה ברור למארגני הכינוס כי אין ביכולתו של הרבי לבוא ולהשתתף בכנס. עצם הנסיעה מקרית ויזניץ בבני ברק עד לביתו של ר' יוסף גולדפינגר בתל אביב הייתה קשה עבורו, והמעמד אף הוא לא התאים למצבו הגופני.
אולם מששמעו העסקנים את הודעתו של הבית ישראל, התקשרו תיכף ומיד לביתו של האמרי חיים וביקשו כי הרבי מויז'ניץ יבוא לכנס, והוסיפו וסיפרו כי כל באי הכנס יושבים ומצפים להופעתו כבוד של הרבי מויז'ניץ בכינוס חשוב זה להצלת תלמודי התורה והמוסדות. להפתעת באי ביתו הודיע האמרי חיים כי בכוונתו לצאת תיכף ומיד לכנס, וכאשר הגיע האמרי חיים לתל אביו אל ביתו של ר' יוסף, עלו ובאו שני הצדיקים גם יחד אל מעונו של המארח.
אלא שהמגבית לא התנהלה כמצופה ממנה. הגבירים שהגיעו לכנס והכריזו על תרומתם, כתבו המחאות על סכומים לא גדולים יחסית, ובוודאי לא כפי שציפו מכנס הצלה שיציל את המוסדות מהתמוטטות. האמרי חיים, חכימא דיהודאי, ראה להיכן הרוח נושבת, והוא ביקש את רשות הדיבור.
האמרי חיים פתח ודיבר אודות חשיבות הצלת חינוך הילדים בכל ארץ ישראל, ולאחר מכן הזכיר את הפסוק במגילת אסתר, בדברים שאותם מרדכי הצדיק אמר לאסתר המלכה: 'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו', תוך שהוא מסביר: טבע האדם הוא להכיר טובה לכל מי שהיטיב עימו בגשמיות, עד כדי כך שהוא מושפע ממנו גם בתחומים רוחניים. הטעים האמרי חיים ואמר: אף על פי שבוודאי 'רווח והצלה יעמוד ממקום אחר', מכל מקום, חלילה, אם יהיו אלו גורמים אחרים שישפיעו בכספם על החינוך הטהור, ולא אנחנו, אזי חלילה מה שיארע הוא: 'את' הן בנות בית יעקב ו'בית אביך' אלו בחורי הישיבות... כשאיני רוצה לומר את סוף הפסוק, חס ושלום.
בהתלהבות רבה ובאש קודש הסביר האמרי חיים כי כלל ישראל אינו יכול להשאר ללא מוסדות החינוך, והשאלה היא רק למי תהיה הזכות להציל את לימוד התורה: האם תהיה הזכות שלנו, של הנאספים כאן, או שהרווח וההצלה יעמוד ממקום אחר. הרבי המשיך ותבע מן המשתתפים להעניק מכספם ביד רחבה להצלת המוסדות ולהביע בכך את הערכתם והכרתם ללומדי התורה ולמוסרי הנפש העסקנים.
ההפתעה העצומה הגיעה בסיום הדברים, כשהרבי הכריז: אני תורם במעמד זה עשרים וחמישה אלף דולר! ועשרים וחמישה אלף דולר נוספים אני נותן בשם ר' שמואל דסקל. ודעו לכם, הטעים הרבי, שאפילו לא שאלתי אותו קודם לכן אם הוא מוכן לתרום את הסכום הזה, אבל אני בטוח שהוא יסכים אתי. והרבי הישיר את מבטו אל עבר חסידו הנאמן, איש הצדקה ורב הפעלים, ר' שמואל דסקל, ושאלו: נכון, שמואל, נכון? ור' שמואל דסקל כמובן נענע בראשו.
תדהמה נפלה בחדר. עוד לא היה בארץ ישראל אדם שיתרום למוסד תורני סכום גדול שכזה, קל וחומר שלא היה אדמו"ר שבעצמו תרם סכום שכזה. היו אלו סכומים אדירים שהרימו לכל המשתתפים בכנס את ההשגות על הסכומים שנדרש מהם לתרום. הגבירים הבינו בצורה חדה וברורה כי חובה מוטלת עליהם לתרום סכומים משמעותיים בהרבה יותר מהסכומים שהיה בדעתם לתרום.
המשיך האמרי חיים ואמר: אני מבקש שכל אחד מהתורמים שכבר נתן את ההמחאה על תרומתו, יואיל נא ויקח בחזרה את ההמחאה שנתן, ורק גדולי התורה הנמצאים כאן הם שיקבעו לכל אחד מבעלי היכולת שהתאספו כאן, את גובה הסכום שהוא צריך לתת. עם סיום דברי האמרי חיים, נשא דברים גם הבית ישראל שקרא לגבירים להטות שכם ביד רחבה להצלת התורה, וברך את כל המשתתפים בברכה והצלחה.
כהצעת האמרי חיים, כך אכן היה. גדולי התורה שהגיעו לכנס, נכנסו לחדר סמוך, קראו לכל אחד ביחידות כדי לשמוע ממנו על גובה תרומתם. כל אחד מהגבירים התבקש על ידי גדולי התורה להוסיף עוד כהנה וכהנה על מה שהציע לתרום.
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, בעל ׳חזון יחזקאל׳ זצ"ל, שאף הוא היה מהמשתתפים באותו כנס הצלה סיפר בשמחה רבה לתלמידיו בישיבת סלבודקה על ההצלחה הגדולה של הכנס. הוא הביע את התפעלותו מהתבטלותם וממסירותם של הגבירים לגדולי ישראל, וציין כי החסידים שהיו ביניהם נכנסו לחדר כשהם חגורים באבנטים ('גארטלעך'). כך כאשר נקב הנגיד ר׳ יחיאל מאיר פיק ז״ל, מחסידי גור, בסכום תרומתו שסבור היה לתת, אמר לו הבית ישראל שתי מילים חדות כתער: 'כפל כפליים׳! ור' יחיאל מאיר פיק, בלא כל היסוס, כתב המחאה בסכום שהיה פי ארבע מהסכום שנקב בתחילה...
בסיום הכנס פנה האמרי חיים לאחד מראשי העסקנים ואמר לו: את מה שהבטחתי אשלם בעזרת השי"ת עד לפרוטה האחרונה! אבל הלא תדע שאין לי כסף, ובוודאי לא סכום גדול כל כך, לכן בקשתי היא, שתיכנס אלי מדי ערב, אחרי שאסיים את קבלת הקהל, ואמסור לך את כספי הפדיונות שאקבל באותו יום! סכומים אלו יהיו על חשבון הבטחתי! וכך שילם האמרי חיים את סכום התרומה הגדולה שהבטיח, סכום שהיה מעל ומעבר למה שנתן גדול בתורה אי פעם.
גדולי ישראל שהשתתפו באותו כינוס גדול גילו ברבים את מסירות נפשם למען כלל ישראל, למען העם שבשדות, למען ילדי ישראל בעיירות נידחות ובמקומות רחוקים, הם נשאו בעול עם הציבור והשתתפו בצרת הכלל, בכל מאודם ממש!
