שוד ושבר. שני חתנים. שתי כלות. שני צלמים. שתי תזמורות. - אולם אחד.
באולם פנימה עמד מנהל האולם נכון לקבל את פני בעלי השמחה, ששילמו הון רב כדי לערוך את שמחתם באולמו. ככל שהתקרבו המשפחות למקום עמידתו, הלכו פניו והסמיקו. הבלתי יאומן התרחש. התברר כי לאותו ערב הושכר האולם לשתי משפחות שונות! למשפחתו של אדון פ. ולמשפחה נוספת. שוד ושבר.
שני חתנים. שתי כלות. שני צלמים. שתי תזמורות. - אולם אחד.
חמתו של אדון פ. בערה בו. ספר ההזמנות נפרש לעיני כל, ולהוותו של מר פ. התברר, כי המשפחה השנייה הזמינה את האולם לפניו. ודאי שמנהל האולם טעה, אך עתה, כאשר יש להכריע מי יזכה לערוך את שמחתו באולם, לה, למשפחה השניה זכות הקדימה.
פניו של אדון פ. אדמו מזעם ומרוב תדהמה.
הוא פסע בנעליו המבריקות אל תוך האולם, כשליבו מחסיר פעימה או שתים. הכל היה מוכן, בדיוק כפי שהוא תכנן. הכל היה מוכן, אבל לא בשבילו. אך בל נקדים את המאוחר.
תרועות מזל טוב רועמות בישרו לתושבי השכונה שבמשפחת פ. מתרחשת שמחה רבתי. אחת מבנות המשפחה התארסה במזל טוב עם בן טובים.
אדון פ. קרן מנחת ומאושר. הוא לא התאמץ להסתיר זאת. אחד עשר מילדיו כבר נישאו והקימו בתים לתפארת, והיום הוא יומו הגדול. מפעם לפעם הוא קינח דמעה קלה שהתגנבה לזווית עינו, כאשר נזכר שלא ירחק היום וביתו הגדול יתרוקן לחלוטין.
אולם, כך דרכו של עולם, ומשכך, מוטב שהכל הולךכשורה, כמתוכנן.
פעם אחר פעם טפח אדון פ. על כתיפו של החתן הצעיר, בעודו מציגו בפני הקרואים הרבים, שהשתאו למראה התקרובת העשירה והאולם המפואר שנבחר על ידי מר פ. כדי לערוך בו את שמחת האירוסין.
עם צאתו קיבל כל אחד מן המוזמנים גליל כסף דקיק בוהק למראה, כמזכרת, עליו נחרתו המילים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ובתוכו נר שעווה אדום, שיועד להדלקת הנרות בימי חג החנוכה שעמדו בפתח.
אולי בחתונה נקבל חנוכיה כמזכרת, התבדח אחד האורחים וחיוכו הרחב של מר פ. העיד על טוב ליבו, ומקצת על תכניותיו לערב הנישואין עצמו.
כאן אני רוצה את נגני החצוצרות ואת המתופף, החווה מר פ. באצבעו, ובצד השני, אמר, תוך שהוא סב באחת על רצפת השיש של האולם, את יתר כלי הנגינה. לצידו עמד בעל החברה שנשכרה על ידו לתכנן את האירוע, ורשם כל מילה שיצאה מפיו.
האולם המפואר נוהל בהצלחה על ידי איש עסקים שהשכיל להעמיד לרשות לקוחותיו את מיטב השרות, והלקוחות הטובים, בהם מר פ. ואחרים, נהו אחריו.
יום רדף יום, וככל שחלפו השבועות נדמה היה שלא נותר מאומה ליד הדמיון. הכל תוכנן עד הפרט האחרון.
ביום הגדול נסעו בני משפחת פ. אל האולם המפואר, וההתרגשות הלכה וגאתה.
כאשר עמדו בני המשפחה בפתח האולם עם הכלה הנרגשת, עצר רכב הסעות נוסף לידם ופרק מקרבו משפחה נוספת, נרגשת גם היא, עם כלה נרגשת נוספת.
בני המשפחות החליפו מבטים תמהים, ויחד פסעו לעבר פתחו של האולם, כשהפליאה והמבוכה גוברות והולכות.
באולם פנימה עמד מנהל האולם נכון לקבל את פני בעלי השמחה, ששילמו הון רב כדי לערוך את שמחתם באולמו. ככל שהתקרבו המשפחות למקום עמידתו, הלכו פניו והסמיקו. הבלתי יאומן התרחש. התברר כי לאותו ערב הושכר האולם לשתי משפחות שונות! למשפחתו של אדון פ. ולמשפחה נוספת. שוד ושבר.
שני חתנים. שתי כלות. שני צלמים. שתי תזמורות. - אולם אחד.
חמתו של אדון פ. בערה בו. ספר ההזמנות נפרש לעיני כל, ולהוותו של מר פ. התברר, כי המשפחה השנייה הזמינה את האולם לפניו. ודאי שמנהל האולם טעה, אך עתה, כאשר יש להכריע מי יזכה לערוך את שמחתו באולם, לה, למשפחה השניה זכות הקדימה.
"הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" נשמע קולו של החתן הנרגש שעמד מתחת לטלית שנפרשה מעליו בחצר שטיבל קטן בקרבת מקום לאולם הגדול והמפואר. הנאספים לא חדלו למלמל ולהגות במקרה המצחיק והעצוב כאחד שאליו נקלעו. לא נותרה כל ברירה אלא לערוך את החתונה בשטיבל קרוב. מנהל האולם עמד בפתח אולמו, אוחז בידו שלט גדול עליו נכתב:
חתונת משפחת פ. נערכת בבניין הסמוך. "כן, שם, בשטיבל", ענה בלחש לשואלים המופתעים.
דרשן ירושלמי נוהג להשמיע מעשה זה, כדי להמחיש לקהל שומעיו מסר עמוק ונוקב:
הבה נתבונן קמעא. נכון, שמחתו של מר פ. נמוגה באחת. כמוהו גם שאר הנאספים, שציפו לאירוע מפואר ונאלצו להסתפק במציות שנרכשו במכולת השכונתית ובדג מלוח שנותר לפליטה מן הסעודה שלישית שהתקיימה בשטיבל בשבת האחרונה.
סביר להניח שגם החתן והכלה הרגישו נבוכים מה, ברם, האם שמחתם האמיתית נפגמה? האם הם, שביום זה בונים את ביתם, שמים את ליבם לכל המתרחש סביבם? מסתבר שהמאורעות שסביבם נדחקים לשולי מחשבותיהם. לו רק מעט שכל בקדקדם, יודעים הם, כי כל הסובב אותם הוא שולי, זניח ופעוט, לעומת השמחה הגדולה שלהם ביום כלולותיהם.
הגמרא (עירובין נד, א) מדמה את העולם הזה להילולא, למשתה, כפי שאמר שמואל: "שיננא, חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי".
הבורא יתברך נתן לנו את הזכות לחיות כדי להגיע למטרה הנכספת. חכם הרואה למרחוק, נותן אל ליבו להשתמש בענייני העולם הזה באופן שלא יפסיד את זכותו בשמחה האמיתית, ועלינו להתייחס לטרדות העולם הזה כאל דברים שוליים שאינם מפריעים לשמחה הגדולה.
המטרה הסופית, שהיא צבירת זכויות והוספת לימוד תורה בעולם הזה, היא העיקרית, היא שמחתו האמיתית של היהודי, וכל שאר הטרדות המתרגשות ובאות בעולם הזה, אינן אלא זוטות שבשוליים, דברים בעלי חלוף. מבט זה על החיים, מקל ומעודד לקבוע עיתים לתורה ולהתמיד בקביעות זו, בלא להניח למכשולים כל שהם להפריע בדרך למטרה הקדושה. ועל ידי קביעת העיתים לתורה, זוכה האדם לקבל את הכוחות להביט נכוחה ולהבדיל בין העיקר לטפל.
