ראש בית-דין ניגש אליו ולחש לו משהו באוזן- - -
רשם הלה פרטיו והלך. בינתיים נקראו כולם להסתדר בשורות. והנה נגש אליו המזכיר סגן הקצין והזמינו שיכנס לאחד מחדרי השינה הסמוכים ושאלו: אם אמנם הוא מוכן לשלם חמשת אלפי לעי כל חודש בעד שחרורו. בהשיבו: כן, יעץ לו המזכיר שישכב במטה ואם מאן דהוא ישאלו על מעשיו יגיד שהוא חולה...
לפני כמה שבועות התפללתי תפילת שחרית באחד מבתי הכנסת המרכזיים בעירנו - רחובות.
כמו בכל הארץ, גם אלינו מגיעים יהודים ועורכים מגביות לכספים עבור מוסדות תורה וחסד, מקרים טראגיים ל"ע, ולמטרות שונות, ומזכים את הציבור במצוות צדקה היקרה.
כידוע, הזמן האידיאלי לאיסוף הכספים הוא מיד בסיום התפילה, ולאחר הכרזה בציבור במילים ספורות על המטרה שלשמה אוספים.
הבעיה הגדולה היא, שהזמן הזה של סיום התפילה הוא זמן דחוק מאוד, היות וחלק גדול מהאנשים מקפלים טלית-ותפילין לקראת סוף התפילה, ויוצאים מיד עם סיומה, ואז כל דקה היא קריטית בשביל גבאי הצדקה והמשולחים המנסים "לתפוס" את הנותרים.
כל זה כרקע לסיפור המפעים והמרגש.
באותו יום, המדובר, הגיעו שני אנשים לאסוף כסף בבית הכנסת, ושניהם למטרה זהה. שניהם חיתנו כבר כמה ילדים, ולשניהם יש ילד שבקרוב אמור להתחתן, ועול החובות גדול עליהם.
מיד עם סיום התפילה, ניגש אחד מהם, ר' פנחס (שם-בדוי) לקדמת בית הכנסת, הכריז על מטרת בואו, ופנה אל לב הציבור לסייע לו. לאחר שסיים את דברו ירד אל הקהל והחל באיסוף הכספים מאת נדיבי העם.
השני, ר' מוישה (אף הוא שם-בדוי) עמד בסוף בית הכנסת, והמתין לתורו.
עקבתי אחרי ר' מוישה וראיתי מחזה פלא שבפלאות!
ר' מוישה, עקב בעיניו אחרי ר' פנחס, ורק לאחר שהוא סיים לאסוף כסף מכל מתפללי בית הכנסת, רק אז, התקדם ר' מוישה לקדמת בית הכנסת וביקש את עזרת הציבור לסייע לו.
לא האמנתי למראה עיני!!
הרי, הזמן הזה, כפי שתיארתי, הוא זמן דחוק ביותר, ומצבו של ר' מוישה דחוק לא פחות... למרות זאת הוא נתן את מלא הזכות לר' פנחס "לקחת" לו את כל הכסף.
***
לא התאפקתי, והערתי את תשומת ליבו של אחד המתפללים לכך שר' מוישה סותר לכלל הידוע ש'אומן שונא בני אומנותו'...
כשניגש אלינו, שאלתי אותו, את ר' מוישה, 'איך אתה מסוגל להתנהג כך?' ענה לי בפשטות: 'אין אדם נוגע כמלוא הנימה במוכן לחבירו'. תוך תנועת יד של ביטול...
לשמחתי הרבה, הגיע ר' מוישה במהלך היום לכולל בו אני לומד, והצלחנו לגרום לכמה אברכים לכסות לו את מה שהוא 'הפסיד'...
לאחד האברכים היה אפילו את השכל לבקש ממנו ברכה...
***
כולנו יודעים ש'מויתור לא מפסידים', אנחנו מאמינים בכך ולא זקוקים להוכחות. ובכל זאת, כאשר זה מומחש עין בעין - המסר חודר עמוק יותר ללב...
הנה סיפור קצר נוסף שממחיש זאת:
מתחת לבנין בבני-ברק נפתחה חנות גדולה לריהוט תינוקות.
בעלי החנות הוציאו חלק מהמוצרים החוצה אל המדרכה, והדבר הפריע לשכן אחד. הוא ביקש מהם להימנע מכך ומשסירבו הבעלים להיענות לבקשה תבע אותם לדין-תורה.
חברי בית-הדין שמעו את טענות הצדדים וזיכו את בעלי החנות, כיון שהחלק ההוא במדרכה אינו מיועד להולכי רגל.
התובע שמע את הפסק וקיבל זאת על-אתר בלב-שלם. ראש בית-דין ניגש אליו ולחש לו משהו באוזן- - -
אותו שכן מתגורר בקומה הרביעית. כעבור שבוע יצא בנו הקטן אל המרפסת, טיפס על המעקה התכופף כלפי מטה ונפל לרחוב.
ההורים שהספיקו לשמוע את צעקתו, מיהרו למרפסת והבינו מיד מה קרה.
בחרדת-מוות מיהרו למטה, ובהגיעם למקום ממהר לכיוונם בעל החנות ומוסר לידיהם בהתרגשות עזה את התינוק - בריא ושלם.
מה התברר? שהתינוק נפל היישר ממרומי הבנין אל תוככי מיטת תינוק שעמדה מחוץ לחנות... המזרון שהיה במיטה, ספג את התינוק הנופל אל קירבו והקהה את עוצמת המכה. בבדיקות שנערכו לו התברר שגופו לא נפגע כלל.
או-אז נזכר האבא במה שלחש לו באוזן ראש בי"ד לאחר שקיבל את הפסק בהכנעה: "מי יודע; אולי יום אחד תצטרך לבעלי החנות הללו- - -" ('הראנו בבנינו' בשם הגר"א גניחובסקי זצ"ל ששמע זאת מבעל-המעשה)
