ראשו של ר' זלמן הסתחרר. הוא ניצב בפני נסיון קשה מנשא
ר' זלמן! אמנם ממהר אתה לתקיעת שופר, אך אם תשאיר את חפציך כאן ללא השגחה תוכל להיות סמוך ובטוח כי ברגע שתעזוב את המקום, הרי הם בחזקת שאינם קיימים...
במקום כה הומה אדם, מסתובבים אין-ספור גנבים ואנשים מפוקפקים המחפשים אחר הזדמנות להניח את ידם על כל דבר בעל ערך", הזהירוהו עמיתיו להפלגה.
ראשו של ר' זלמן הסתחרר. הוא ניצב בפני נסיון קשה מנשא:
מחד, לא יעלה על הדעת שלא לקיים מצות תקיעת שופר!
ומאידך, האם יפקיר את כל עמלו ורכושו שצבר בחמש שנות יסורים בנכר?! האם יפסיד את כל אשר-לו ויהפוך לבעל חוב גדול יותר מבתחילה?!
אצל ר' זלמן גרוסמן לא היתה זו שאלה כלל.
הוא קם, ניער את שולי מלבושו העליון ויצא משטח הנמל, מותיר את אזהרותיהם של ידידיו הדואגים מאחורי גבו.
ראש השנה היום...
בי"ז באלול תרצ"ט פרצה המלחמה הנוראה והאיומה בתולדות האנושות.
חיות האדם של גרמניה הנאצית פלשו לפולין שהיתה קשורה בברית צבאית עם צרפת ובריטניה, ובכך ניתן האות לפרוץ מלחמת העולם השנויה ששינתה את פני העולם; מלחמה שהתחוללה בים, ביבשה ובאויר, בחמש יבשות ובעשרות מדינות. העולם כלו עצר את נשימתו באותו היום.
בין אלפי ספינות המלחמה, נושאות המטוסים והצוללות החמושות ששייטו ברחבי האוקינוס האטלנטי, הפליג לו אחד מנקיי הדעת שבירושלים, רבי זלמן גרוסמן, שנאלץ לעזב את ארץ הקדש ולשהות בארצות הברית הזרה והמנוכרת קרוב לחמש שנים, אליה נסע על מנת להעמיד את כלכלת משפחתו ולשלם את החובות שהשתרגו על כתפיו.
רק בתחילת אלול תרצ"ט הצליח ר' זלמן סוף סוף לעלות על אניה שהפליגה לארץ ישראל, כשהוא אינו עוזב את מזוודותיו היקרות בהן ארז את כל רכושו, בגדיו וחפציו, וכמובן, את הממון שגייס מעבר לים שעתיד להעמיד אותו על רגליו.
אלא שבעיצומה של ההפלגה הגיעו החדשות המסעירות: מלחמה כלל עולמית פרצה.
האוקיינוס מלא היה בספינות קרב, ועקב הסכנה נאלץ רב החובל לשנות את מסלול ההפלגה ולהאריך את המסע במספר ימים נוספים.
חרדה גדולה פקדה את הנוסעים. אמנם איש לא העלה על דעתו את ממדי האסון שעומד לפקוד את העולם, אך מלחמה עולמית היא דבר נורא כשלעצמו.
ורק את ר' זלמן גרוסמן פקדה חרדה מסוג אחר.
לוח השנה התקדם במהירות לכיוון ראש השנה. מה יהיה? האם יספיק להגיע ארצה לפני ראש השנה?
ואם חלילה לא, כיצד ישמע תקיעת שופר???
הימים הבאים עברו עליו במתח שלא ישוער.
יומו של כ"ט אלול תרצ"ט עוד מצא את ר' זלמן במרחביו של הים התיכון, ועם התקדש שנת ת"ש עדין מצוי היה בין משברי ים, אך בחסדי הבורא, הגיעה האניה לנמל חיפה לפני עלות השחר של יום ראש השנה.
גם הפעם לא היה ר' זלמן שותף לשמחה שאפפה את הנוסעים.
הם שמחים היו על שהגיעו בשלום למחוז חפצם, ואלו הוא – רקד משמחה.
תקיעת שופר!! בחיפה יוכל לשמוע תקיעת שופר!!!
ברגע שהטילה האניה עוגן, הודיע רב החובל לנוסעים שעקב מצב המלחמה עליהם להוריד במהירות את כל הכבודה אל הנמל, מפני שהאנייה עומדת לשוב תכף ומיד לנמל הבית בארצות הברית.
למזלו של ר' זלמן, הורידו עובדי הנמל את כבודתו מהאנייה אל המזח. הוא עצמו – כמובן לא העלה על דעתו לגעת במזוודות בחג.
המזודות הונחו באחת הפינות שבנמל, ועוד רגע נעלם ר' זלמן מהמקום.
הן ממהר הוא לחפש מנין לתפלה ולתקיעת שופר.
"ר' זלמן! אמנם ממהר אתה לתקיעת שופר, אך אם תשאיר את חפציך כאן ללא השגחה תוכל להיות סמוך ובטוח כי ברגע שתעזוב את המקום, הרי הם בחזקת שאינם קיימים...
במקום כה הומה אדם, מסתובבים אין-ספור גנבים ואנשים מפוקפקים המחפשים אחר הזדמנות להניח את ידם על כל דבר בעל ערך", הזהירוהו עמיתיו להפלגה.
ראשו של ר' זלמן הסתחרר. הוא ניצב בפני נסיון קשה מנשא:
מחד, לא יעלה על הדעת שלא לקיים מצות תקיעת שופר!
ומאידך, האם יפקיר את כל עמלו ורכושו שצבר בחמש שנות יסורים בנכר?! האם יפסיד את כל אשר-לו ויהפוך לבעל חוב גדול יותר מבתחילה?!
אצל ר' זלמן גרוסמן לא היתה זו שאלה כלל.
הוא קם, ניער את שולי מלבושו העליון ויצא משטח הנמל, מותיר את אזהרותיהם של ידידיו הדואגים מאחורי גבו.
ראש השנה היום...
בצעדים נמרצים העפיל במעלה ההר לעבר בית הכנסת של חסידי קרלין שבשכונת הדר הכרמל.
למעלה משעה ארכה הדרך, אותה נצל ר' זלמן להודות לקדוש ברוך הוא שנתן לו את הכח לעמוד בנסיון הקשה, ולהפקיר את כל הונו ורכושו כדי לקיים את מצוות היום.
כשנפתחה דלת בית הכנסת ודמותו של ר' זלמן נראתה בעדה, שפשפו המתפללים את עיניהם בהפתעה.
כיצד צנח לכאן ר' זלמן גרוסמן בעיצומו של ראש השנה?
"ר' זלמן, הואל נא לשמש בעבורנו שליח-ציבור", הפצירו בו משהתאוששו מהתדהמה.
באפן קבוע היה ר' זלמן עובר לפני התיבה בבית הכנסת שבירושלים, ותפלתו העריבה והמרגשת היתה לשם דבר.
כך עברו על ר' זלמן שלשה ימים; שני ימי ראש השנה שחלו בימים חמישי וששי, ויום השבת שבסמוך להם, בהתעלות והתרוממות.
את המזוודות לא רצה ר' זלמן להעלות על דעתו.
במוצאי שבת-שובה, לאחר הבדלה, הציע לו ר' בערל פרידמן, הגבאי המפורסם של חסידי קרלין בחיפה, לרדת אל הנמל, שמא נותר משהו מהכבודה שהושארה שם לפני כשלשה ימים...
ירדו השנים יחד, וצעדו לכוון פינת הרציף בה השאיר ר' זלמן את החפצים.
לתדהמתם – המזוודות כלן עמדו בצייתנות ממתינות לבעליהן, משל הובאו הנה לפני רגע קט. איש לא נגע בהן!!!
משמים שמרו על החפצים...
