"מיכלא דאסוותא" הִנּוֹ דבר מוחשי ומציאותי"

הורי הזעיקו מיד משטרה והחבלן המשטרתי נכנס זחוח לסלון. הוא רגיל לפחדנים שמתקשרים. ברגע שראה את השעון וה'בטריה' הוא נעשה רציני. הפנים שלו האפירו והוא נתן צעקה "לעזוב את הבית מיד!"

אבי שיהיה בריא תפס את הבטריה בידיים, יצא בריצה וזרק אותה על המדרכה, כנראה גם את השעון. הרי בסך הכל, לא כדאי שמטען חבלה יתפוצץ בבית ויהרוס אותו. תוך כמה דקות הגיעה קבוצה שלימה של חיילים ושוטרים, נידות ואמבולנסים. היום, כאשר יש חפץ חשוד מטפלים בו במהירות ועם פחות רושם, אבל אז זה התפתח לארוע גדול מאד. כל השטח ממחנה יהודה עד גאולה נסגר, ורק רכבי הצלה נסעו. זה היה בערב שבת אחרי צהרים.

מספר הרה"ח מרדכי מלאכי שליט"א:

לפני ארבעים שנה למדתי בתלמוד תורה 'עץ חיים' שברחוב יפו. בזמנים ההם לא היו בעיות חניה באזור. אף אחד לא חלם אז על הרכבת הקלה ולא דמיין את הנוף של גשר המיתרים. אפילו בעיות של שמירת עיניים כמעט לא היו.

אם סבלנו מהשכנים, זה היה בספירת העומר או בבין המצרים, כשמהבתים שלהם יכלו לשמוע מוסיקה. כילדים, היינו מתגנבים לא פעם למטבח ומבקשים צנימים משאריות הלחם של אתמול. לא פעם חצינו את הכביש אל המאפיה ממול התלמוד תורה וביקשנו פיתה מאמש.

זה היה המצב. חיינו בהסתפקות גדולה, ולכן תוכלו להבין איזו התרגשות אחזה בנו כאשר ביום שישי אחד הופיע בחיידר אחד החברים ועל ידו שעון יד. היינו כבר בני תשע ולאף אחד מחברי לא היה שעון. אני חושב שגם אם היה חפץ כזה למישהו, לא ידענו לקרוא בו. באותם ימים שעון יד היה יקר מאד. הוא עלה כמה מאות לירות, משהו כמו אלף שקלים של היום. המחיר שלו נקבע לפי כמות האבנים שבו, ובשעון שחברי מצא היו די הרבה אבנים.

הקפנו את בעל המציאה וחקרנו אותו, מאיפה הוא השיג מוצר יקר כזה. הוא סיפר שהוא מצא את השעון בבית הקוקיה – מגרש סמוך לתלמוד התורה. כל האזור נקרא על שם עשיר בשם קוקיה שבנה שם איזו חורבה גדולה. היה שם שדה שהיום בנוי עליו מגדל דירות גבוה, וליד השדה היתה חנות של שען. מאחורי החנות התמקמה לה גבעה קטנה של אשפה, שם הושלכה הפסולת מעבודתו של השען.

אמרתי לעצמי: אם חברי מצא שם שעון, יש בהחלט סיכוי שגם אני אמצא. תכננתי שביום שישי הבא אצא למסע חיפושים באזור, בתקוה שגם מזלי יתמזל. ביום שישי שלאחר מכן, ד' בשבט, יצאתי יחד עם שני חברים נוספים לבית הקוקיה. נברנו קצת באשפה, והנה כעבור זמן לא רב העליתי משהו בחכתי.

הרמתי שקית ומפי נמלטה קריאת הפתעה. בתוך השקית התחבא שעון לא שגרתי, שנראה כמו שעון מעורר צבעוני. ממנו יצאו שני חוטי חשמל מחוברים לבטריה גדולה, מלופפת בדבק חשמל גדול מסביב. מעין מצבר קטן. היה לי חשוב מאד לדעת אם השעון עובד כמו שצריך. המחוגים הראו על השעה שתים עשרה. ניגשתי לאדם שעבר בסמוך ושאלתי אותו מה השעה. הוא אמר לי חמישה לשתים עשרה. אם כך, השעון ממהר. כיון שכל כך שמחתי בו, רציתי לדייק אותו. סובבתי את כפתור המחוגים כדי לכוון אותו לשעה הנכונה, חמש דקות מוקדם יותר. ברגע שסובבתי את המחוגים הם הסתובבו קדימה במקום אחורה, כך שהמחוג נעמד על 12:10. כשניסיתי לשחק עוד קצת עם הכפתור, הוא התנתק ונשאר אצלי ביד. הצטערתי. כבר חשבתי שמצאתי שעון מוצלח, ועכשיו הוא נהרס. לא אמרתי נואש והחלטתי שאתקן את השעון. היה לי חוש טכני וידעתי להשתמש בו בעת הצורך.

חברי ואני המשכנו לכיוון הבית. כשהגענו ל'מרכז כלל' החלטתי לפרק את השעון מהבטריה. פרקתי את החוטים, השעון נותר אצלי והבטריה אצל החברים.

כשהגענו לביתי ברחוב חפץ חיים ליד בית הכנסת 'זכרון משה' נפרדתי מהחברים. הם נתנו לי בחזרה את הבטריה, וכך עליתי הביתה נרגש ומאושר והנחתי את הכבודה על השולחן בסלון.

עברו 10 דקות, ואמא שלי שתחי' נכנסת לסלון ופורצת בזעקה: אתה לא רואה שזאת פצצה?

באותם ימים כל ילד ידע איך פצצה אמורה להיראות, אם כי עד אז לא ראיתי דבר כזה ולא קישרתי בין הדבר שאחזתי לבין פצצה נוראה שיכולה להמיט אסון כבד. כל הטרור באותם ימים התמקד במטעני חבלה שהונחו בתחנות אוטובוסים ובמקומות הומי אדם.

בחדשות הרעות היינו שומעים על שעון מחובר למטען חבלה, ועד אותו הרגע לא עלה בדעתי שהמציאה שלי מבית הקוקיה היה בדיוק זה! זמן קצר קודם לכן נהרגו שני יהודים יקרים הי"ד בדרך לשכונת בית וגן. הכאב והאובדן היו טריים, והפחד מפני מטענים כאלו היה ממשי.

הורי הזעיקו מיד משטרה והחבלן המשטרתי נכנס זחוח לסלון. הוא רגיל לפחדנים שמתקשרים. ברגע שראה את השעון וה'בטריה' הוא נעשה רציני. הפנים שלו האפירו והוא נתן צעקה "לעזוב את הבית מיד!"

אבי שיהיה בריא תפס את הבטריה בידיים, יצא בריצה וזרק אותה על המדרכה, כנראה גם את השעון. הרי בסך הכל, לא כדאי שמטען חבלה יתפוצץ בבית ויהרוס אותו. תוך כמה דקות הגיעה קבוצה שלימה של חיילים ושוטרים, נידות ואמבולנסים. היום, כאשר יש חפץ חשוד מטפלים בו במהירות ועם פחות רושם, אבל אז זה התפתח לארוע גדול מאד. כל השטח ממחנה יהודה עד גאולה נסגר, ורק רכבי הצלה נסעו. זה היה בערב שבת אחרי צהרים.

מאות האנשים שהגיעו לשוק מחנה יהודה לצורך קניות לכבוד שבת התאספו לראות מה קרה. הרגשתי שמפנים אלי מבטים ואומרים שאני הילד שגרם למהומה הגדולה, ולכן תפסתי את הרגלים וברחתי לאן שתישאני הרוח. פחדתי מהמשטרה של הציונים שיחקרו אותי ומי יודע מה יעשו לי, ויותר מהכל פחדתי פחד אמיתי מהעיתונאים שהתחילו לצוץ במקום. הם החזיקו ביד טייפרקורדר – מכשיר הקלטה, ועל הכתף נשאו מצלמה בגודל של מיקרוגל.

הקפתי את האזור, התגנבתי לשטיבלאך של זכרון משה והצצתי מהחלון לכיוון הבית, כדי לראות מתי הוא מתפוצץ מהפצצה... היה שקט ברחוב. שלוש יריות נשמעו. הרובוט המשטרתי ירה לכיוון הבטריה המהוללת, החבלן החזיר את הרובוט למקום וכל הציבור נהנה מההצגה. את הכפתור שנשאר אצלי ביד אני שומר עד היום הזה למזכרת מנס ההצלה.

לקח זמן רב עד שהרחוב נפתח לתנועה וקבלתי אומץ לחזור הביתה. חבלן המשטרה אמר שזה היה מטען חבלה עם חומר נפץ שיכול להפיל את כל 'מרכז כלל'. אני חושב שהם הגזימו, אבל ברור שהמטען יועד לפגוע באזור ההומה ביום שישי. המטען הונח בקרבת מקום לחמש תחנות אוטובוסים שבהן המוני אנשים. החבלן הסביר לי שאני כבר עשיתי את העבודה שהוא היה אמור לעשות. השעון היה מכוון לשעה שתים עשרה כדי שאז הפצצה תתפוצץ. כאשר הזזתי את המחוגים דחיתי את שעת ההתפוצצות, וכאשר פרקתי את השעון מה'בטריה' נטרלתי סופית את הפצצה.

אבי ביקש שלא יזכירו את שמי בעיתון, וכיוון שאנחנו כהנים קראו לי באחד העיתונים 'כהן'. את הידיעה המרעישה על הילד שנטרל פצצה הם פרסמו תחת הכותרת 'יש לי שעון לבר מצוה - אמר הבן של משפחת כהן'.

אבי סיפר לי שלילה קודם לכן הוא חלם חלום רע, ובאותו יום שישי הוא עשה תענית חלום. בתוך כל המהומה הזאת הוא היה בצום. עתה כבר הבין את דבר החלום וכמה טוב שהוא צם וכל כך הרבה יהודים ניצלו.

בליל שבת הוא הלך אתי להרה"ג ישראל יעקב פישר זצ"ל ושאל מה עלי לעשות. הרב התרגש ואמר: הרי הבן שלך ניצל בעצמו וגם הציל כל כך הרבה יהודים. עליכם לעלות לתורה ולומר ברכת הגומל, גם אתה וגם הילד.

הרי כל הסיפור כולו פלא, שילד יגיע עם שעון לחיידר, שבדיוק אני אתגרה מהשעון ואלך לחפש שעון ביום שישי בצהריים, שאמצא את השעון 5 דקות לפני הפיצוץ ואצליח לנטרל אותו כליל בלי לדעת. ניסים גלויים.

כך עשינו, ברכנו 'הגומל' והודינו לגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב.

אם אתם שואלים איך הסיפור השפיע עלי כילד, אוכל לומר לכם שעד אז הייתי בישן גדול. ביום ראשון שאחרי הסיפור הדלת נפתחה שוב ושוב כי כולם רצו לראות מיהו הילד שהקב"ה שלח אותו לנטרל את הפצצה. לא יכולתי להישאר עוד בביישנותי, וכמו שאתם רואים אני שמח לפרסם את הסיפור.

(גליון השגחה פרטית)