לפתע החל הבעל דרשן לתקוף אותו ולבייש אותו מול הקהל הרב, היהודי לא השיב דבר, ואח"כ פעל שרשרת ישועות לקרובים ולרחוקים
לפתע הרים הדרשן את קולו, כיוון את עיניו אליי, נתן בי את מבטו החד, והחל לשפוך עליי קיתון של רותחין. ואני, כלל לא הייתי קשור לעניין. לא התערבתי קודם, וגם לא טענתי מאומה עכשיו. בטעות חשב הדרשן שאני אשם בזה. אין לי הסבר להתנהגותו של הדרשן, אם לא שהקב”ה שמע את תפילתי, וזימן לי ביזיונות אלו. אלו לא היו סתם ביזיונות, וזאת כאשר מאתיים וחמישים איש לכל הפחות מסתכלים עליי. מעולם קודם לכן לא קרה לי דבר כזה, וגם לא ראיתי בחיי מי שמדבר כך ליהודי. לא היה שייך להצטדק ולומר, שכלל לא פציתי את פי בעניין שהתווכחו עליו. ראיתי שכל מילה רק תחריף את המצב. הדבר היחיד שיכול היה להציל אותי, זה שהרצפה שתחתיי תפער את פיה ותבלע אותי מידית.
אך הרצפה נשארה בשלמותה, וגם לצאת מבית המדרש לא יכולתי, כיוון שפעולה זו רק תעורר אי נעימות נוספת. חיכיתי לסיום הדרשה, אמרו קדיש דרבנן, ותוך כדי הקדיש עשיתי את דרכי החוצה, כדי להימלט ולהישמר מלפגוש באיש.
מספר הרב נחום טייטלבוים שליט”א:
לפני כשנה וחצי, בפסח תשפ”ב, לראשונה הזמינה אותנו אחותי הגדולה להתארח אצלה ביום טוב ראשון של פסח. נענינו בשמחה להזמנה, כיוון שבאותו זמן כבר עברו על אחותי וגיסי עשור לנישואיהם, ועדיין לא נפקדו בילדים. הבנתי כי אחותי רוצה לחוש גם היא מהו ‘ושמחת בחגך’, ולחלוק את השמחה עם בני משפחה וילדים שובבים שמביאים עימם הרבה בלגן ומהומה, שמחה וחדווה. היא גם ידעה שהכנסת אורחים היא סגולה לזרע של קיימא, ואני נבחרתי לממש סגולה זו. הבנו שכאן המקום לשמוח עימה בחג ולהתארח אצלם בליל הסדר.
היו אלו שבת וחג נפלאים. קיבלנו הכנסת אורחים מיוחדת במינה. גיסי ואחותי השרו אווירה טובה ונעימה לאורך כל היממה. הם קיבלו בהבנה את פרצי השובבות של ילדיי, ואת עקבות המהפכה שהם חוללו בכל הזדמנות. שרנו יחד זמירות לקל חי, וליל הסדר וסעודות היום נחוגו בהתרוממות רוח. אחרי שלושים שעות של אירוח נפרדנו בהרגשה טובה, ובעומדנו בפתח ביתם, איחלנו להם מעומק ליבנו שיזכו להיפקד בדבר ישועה ורחמים, ובבית זה כבר לא יהיה שקט כל כך, ולא יצטרכו להביא אורחים רק כדי שיהיה מי שיעשה רעש.
כשיצאתי מבית אחותי, הרגשתי איך מתחמם ליבי בשאיפה עוצמתית, לראות את ביתם מתמלא בזרע ברך ה’. אמנם עד אז הייתי מזכיר את שמות בני הזוג בכל הזדמנות ובכל השתטחות על קברי צדיקים, ומפעם לפעם אף ערכנו בקרב המשפחה סגולות שדורשות מאמץ רב יותר, אך ההרגל מקהה את רגש ההתפעלות, ועם כל הצער, אפשר לומר שהתרגלנו לרעיון שהם זקוקים לישועה, והמצב שלהם נקבע כמין מציאות שכבר אינה מעוררת כאב רב מדי, שכך היא דרכו של עולם.
עתה, אחרי שביקרתי בביתם וראיתי מקרוב בצערם, לאחר שהבחנתי בפער שבין משפחתי הצוהלת והרועשת לבין ביתם הריקן של אחותי וגיסי, נכמרו רחמיי. הרגשתי בכל נימי נשמתי, כי אני רוצה מאד מאד לראותם נושעים. בדרך הביתה ביקשתי מבורא כל עולמים שינחני בדרך הנכונה. “ריבונו של עולם”, התחננתי, “איני יודע מה עליי לעשות כדי להחיש ישועה לאחותי וגיסי. אנא, תכוון אותי לדבר שמוטל עליי לעשות. שאדע איזו התחזקות עליי לקחת על עצמי, או איזו תפילה להתפלל. אנא ה’ הושיעה נא, פתח שערי רחמים ורצון, וזכני למשוך ישועה לאחותי היקרה”.
כך התפללתי מעומק ליבי, ולמרבה הפלא, כבר למחרת נעניתי. ממש ‘ביקשת – קיבלת’.
כמנהג קהילות ישראל בימי חול המועד, גם בבית מדרשנו בעיר בני ברק מביאים דרשנים למסור שיעורים בכל מקצועות התורה, הלכה ועניינא דיומא, לקיים דברי חז”ל, “לא ניתנו מועדים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה”. השתתפתי גם אני בשמיעת שיעורים. דרשנים דרשו בזה אחר זה, והנה באחת הדרשות בהן ישבתי, התעוררה שאלה. מישהו התערב וטען אחרת מהדרשן. שומע נוסף ביקש להשתיק אותו, שומע שלישי ניסה לפשר, וכך התעוררה מהומה קטנה.
לפתע הרים הדרשן את קולו, כיוון את עיניו אליי, נתן בי את מבטו החד, והחל לשפוך עליי קיתון של רותחין. ואני, כלל לא הייתי קשור לעניין. לא התערבתי קודם, וגם לא טענתי מאומה עכשיו. בטעות חשב הדרשן שאני אשם בזה. אין לי הסבר להתנהגותו של הדרשן, אם לא שהקב”ה שמע את תפילתי, וזימן לי ביזיונות אלו. אלו לא היו סתם ביזיונות, וזאת כאשר מאתיים וחמישים איש לכל הפחות מסתכלים עליי. מעולם קודם לכן לא קרה לי דבר כזה, וגם לא ראיתי בחיי מי שמדבר כך ליהודי. לא היה שייך להצטדק ולומר, שכלל לא פציתי את פי בעניין שהתווכחו עליו. ראיתי שכל מילה רק תחריף את המצב. הדבר היחיד שיכול היה להציל אותי, זה שהרצפה שתחתיי תפער את פיה ותבלע אותי מידית.
אך הרצפה נשארה בשלמותה, וגם לצאת מבית המדרש לא יכולתי, כיוון שפעולה זו רק תעורר אי נעימות נוספת. חיכיתי לסיום הדרשה, אמרו קדיש דרבנן, ותוך כדי הקדיש עשיתי את דרכי החוצה, כדי להימלט ולהישמר מלפגוש באיש.
מיהרתי הביתה, ולשמחתי הוא היה ריק. נוות ביתי יצאה עם הילדים לבית אמה, ואני נכנסתי לחדר, עלוב ותשוש, לכאוב את כאבי ולהתאושש מהמעמד המשפיל. השגחה פרטית היתה זו, שמעשה זה אירע בשנת תשפ”ב, אחרי ארבע שנים של האזנה לקו השגחה פרטית, שנפתח בשנת תשע”ח. לו היה הדבר קורה לפני כן, אין ספק בכך שהייתי מגיב אחרת. הייתי עלול לשקוע בכאב והאשמה עמוקים, ומי יודע כיצד הייתי יוצא מהסיפור. אבל כמי שמאזין לקו בקשב רב במשך ארבע שנים, כבר ידעתי כי אין שום אפשרות לשום כוח בעולם להועיל או להזיק, לא לעצמו ולא לזולתו, אם לא ברצון הבורא.
עמדתי ואמרתי שאני מוחל וסולח לאותו דרשן. הודיתי על הכפרה המהודרת שנתכפרו עוונותיי, וביקשתי שאכן אזכה למחול מחילה גמורה ממש. עשרות הסיפורים ששמעתי וקראתי בעלונים צפו בזיכרוני, וההכרה העמוקה בכך שהביזיון הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, התגלתה במלוא יפיה והדרה.
הנחתי את יד ימיני על מזוזת החדר, ופניתי למלך שומע תפילות ובוחן כליות ולב, במילים מעומק ליבי. דברים שלא האמנתי שיש בי הכוח להפיק מבין שפתיי. אמרתי כי עתה ליבי חם לסייע לאחותי היקרה ולהחיש לה ישועה, ועל כן אני מתחנן כי יפקוד אותה ה’ בזרע של קיימא. כך לחשתי וביקשתי, הפצרתי והתחננתי, וכל מאמינים שהוא עונה לחש.
ואז עלתה בליבי מחשבה של פחד קטן, שמא מחר יבוא היצר ויקרר אותי מההתלהבות הגדולה מקבלת הביזיונות, ואז חס ושלום יהיה פגם בברכה שבירכתי לאחותי. מה עושים? התקשרתי לקו השגחה פרטית ולחצתי 242 , אלה הספרות שיש להקיש כדי להגיע ישירות לסיפור האחרון שסופר בשיעורים של שער הביטחון. והנה – השגחה שבתוך ההשגחה ליהודי שרוצה להתחזק בהשגחה, עולה סיפור אחרון מערב פסח תשפ”ב, על יהודי ששמו ר’ יחזקאל ברכר, והוא חזן שהוזמן לבית כנסת בחו”ל לשבת פרשת פרה, לרגל שבת שבע ברכות, כדי להנעים בקולו. היה שם זקן אחד שהרגיש שאותו חזן תפס את מקומו, והוא ביזה את החזן ברבים כמה פעמים באמצע התפילות, ואף אמר לו ליד הבימה בקול גדול, כי לו נאה ולו יאה להגיע הנה ב’פרשת פרה’, כי הוא בעצמו ראוי לתואר פרה אדומה...
בעוד הוא מאדים, ניגש אליו אברך מבין המתפללים, ר’ מרדכי צבי גרין שמו, וביקש מהחזן בתחינה שיסלח וימחל, ויפעל ישועה לקרוב משפחתו שנשוי שבע שנים ועדיין אין לו ילדים. החזן בירך בכל לב, שבזכות שהוא מוחל לזקן על הביזיונות, ייפקד האברך ממשפחת ברגר בזש”ק. כששב הביתה, סיפר לאשתו את כל אשר קרהו ואת ‘פרשת הפרה’.
אמרה לו אשתו, “ומה עם ‘מבשרך אל תתעלם’? עד שאתה מתפלל על יהודי שאינך מכיר, תתפלל על קרוב משפחתנו”. אותו קרוב משפחה הוא בחור הקרוב לגיל שלושים, וזקוק לשידוך.
ענה לה ר’ יחזקאל, “הבושות היו כל כך גדולות, שאפשר לחלק אותן לכמה משפחות. יבורך גם הקרוב של המתפלל, וגם קרוב משפחתנו, שימצא במהרה זיווג הגון”. הוא התפלל גם עליו, ואכן שתי הברכות התקיימו בשלמותן. כעבור כמה שבועות הבחור התארס בשעה טובה, וכעבור שנה, בפרשת פרה שוב הוזמן ר’ יחזקאל לאותו בית מדרש, כשהפעם נוספה גם הזמנה להשתתף בקידוש שנערך לרגל הולדת הבת להורים המאושרים למשפחת ברגר.
סיפור זה ששמעתי בקו השגחה פרטית, חיזק אותי כי נכון פעלתי, ואף נתן לי להבין כי זו עת רצון נפלאה, וכמו שר’ יחזקאל בירך שניים ושניהם נושעו, יכול אף אני לנצל עת רצון זו. נזכרתי בקרובת משפחה של חמותי, אישה אצילת נפש בגיל ארבעים, שעדיין לא הקימה בית בישראל. זאת כאשר כל אחיה ואחיותיה הצעירים ממנה, כבר מזמן הקימו בתים. התפללתי עליה שתמצא זיווג הגון. ביקשתי גם עבור קרוב משפחה שגר בסמוך, שזה שמונה שנים שיש לו רק בת אחת, שיזכה לבן זכר. ואף על שלי ביקשתי, שאזכה להרביץ תורה לתלמידים, ובכך להוציא לפועל את הכוחות שחנני ה’.
הבטחתי שכאשר אחותי תיוושע ושאר הישועות תתקיימנה, אפרסם את המעשה בקו השגחה פרטית, זאת כדי לחזק עוד יהודים, כפי שהתחזקתי אני מסיפורים שהושמעו בקו.
עתה אני מקיים את הבטחתי. בערב פסח בשנה זו, כמעט שנה מאז אותו מאורע, הגיעה אחותי לביתה ובידיה אוצר יקר מפז – בת בריאה ושלמה לאורך ימים ושנים טובות. בחודש ניסן גם עלתה הצעה הגונה בשביל קרובת המשפחה של חמותי.
לאחר מכן השידוך נסגר בשעה טובה, ועתה כבר היתה החתונה. בחודש אדר תשפ”ג, קרוב משפחתי הגר בסמוך אליי זכה לעשות ברית לבנו. ואף אני, ללא כל השתדלות מצידי מאז אותה תפילה, נקראתי להרביץ תורה לתלמידים בישיבה לצעירים החל מחודש אלול תשפ”ב, ויעזרני הקב”ה למלא תפקידי באמונה, להגדיל תורה ולהאדירה.
אני מודה לה’ על חסדו הגדול, על הביזיונות המרים ועל הסוף המתוק. שנזכה כולנו לראות ישועות, נחת, שמחה והרחבה. יאר ה’ פניו, וישם שלום לכל עמו ישראל.
